מאחזים עליך ישראל

המאחזים הפכו לשאלה בינלאומית חריפה, יחד עם ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל, כשהממשל האמריקני החדש החליט לשים קץ למדיניות ההטעיה שהנהיג אריאל שרון כראש ממשלה, ולגבות את השטרות שהוא חתם עליהם: פינוי מאחזים והקפאת הבנייה במסגרת "מפת הדרכים" להקמת מדינה פלסטינית (נוספת!).

מי שחשב שאפשר גם להתחייב וגם לא לקיים, לקרוץ לכל עבר - התבדה. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אינו רואה את עצמו כבול, ובצדק גמור, להבטחות קודמו. אבל הוא קשור בשלשלאות אל "מפת הדרכים" שעליה התחייבה ממשלת ישראל הימנית. יקשה עליו מאד להוביל לכיוון שהיה רוצה, לחזור לוורסיה כזו או אחרת של "תוכנית אלון" ההיסטורית מול הירדנים, אחרי שאנחנו, מתיישבי יהודה ושומרון, קרענו אותה לגזרים עם יצחק שמיר כראש ממשלה, דחקנו את ירדן החוצה ונותרנו לבדנו מול הפלסטינים.

את הנחישות האמריקנית החדשה יכולים להרוס רק חמאס ותומכיו עד סוריה ואיראן, אם יחליטו לפעול בנחישות. הזירה היא כעת בקלקיליה ובטול כרם, שם פועלים כוחותיו של אבו מאזן שאימן הגנרל דייטון האמריקני. ההתנגשות שם כבר הובילה להרוגים משני הצדדים, והם מבטיחים מאבק נחוש בהמשך.

אם תצליח התוכנית הביטחונית האמריקנית, יחייב הדבר את ממשלת ישראל לעצור את מפעל ההתיישבות בתמורה. והאמריקנים עובדים על שני הצדדים. לכן, כאמור, רק חמאס ותומכיו יכולים להרוס את התוכנית האמריקנית, כפי שעשו כבר בעבר.

כאן נכנסים לתמונה "קנאי המאחזים" שלנו. הם כבר פתחו במערכה כוללת נגד הציר "ברק (אהוד) – ברק (אובמה)". ושוב נשמעות ברמה סיסמאות הקרב שלהם, כאילו כל מאחז הוא העמדה הקדמית של ההתיישבות כולה, ופינוי המאחזים פירושו גלגול במדרון עד אובדן ירושלים והר הבית.

אך כדאי לזכור שבכל מאבק חזיתי נגד כל ממשלה בישראל, הפסדנו. מימית ועד קטיף, מחווארה ועד עמונה, כולל הבית היהודי בחברון. כל המאבקים האלה פצעו קשות את הנוער שלנו, ודחקו חלקים ממנו לעבר "נטורי קרתא" והמנונם. שום תועלת לא צמחה מהם.

למי הסמכות המוסרית

הדבר החמור ביותר שעלול להפיל את ההתיישבות כולה הוא דווקא המאבק הזה. לפי ההיגיון האמריקני, וחלק מהשמאל הישראלי הרדיקלי תומך בו במפורש, יש יתרון ברור בקרב לחיים ולמוות בין "קנאי המאחזים" לבין צה"ל ומשטרת ישראל, ממש כמו בצד הפלסטיני. עדיין יש מחכים בשמאל הרדיקלי לאלטלנה שנייה, והם יודעים למה. אחרי אלטלנה חוסל כוחו של האצ"ל, ושל הימין הישראלי לשנים ארוכות, ופצעי השנאה והפירוד לא הגלידו עד היום.

אם חס ושלום יהיו הרוגים במאבקי המאחזים, ולא חשוב כלל מי יפתח באש ומי ייהרג – פצועים כבר היו – יסתיים סופית המאבק של ההתיישבות ביהודה ובשומרון על הכללתה בגבולות מדינת ישראל בכל הסכם עתידי. עם ישראל ברובו יפנה עורף להתיישבות, הפלסטינים יחגגו, ממשלת ישראל תיכנס למנהרה החשוכה של "מפת הדרכים", ועם ישראל גם ישלם את המחיר הביטחוני שעדיין אינו מוכן לשלם כיום, כמו שקרה אחרי עקירת גוש קטיף. בעיניים אמריקניות תהיה זאת ההוכחה לכורח ההיסטורי במאבק דמים נגד "הקיצוניים משני הצדדים".

בדרך שבה מובילים כעת רבני יש"ע את תלמידיהם במאחזים, כמעט מן ההכרח שיהיו הרוגים. כל יום שאין בו הרוגים במאבק הזה, הוא נס. בכפר מימון, מנעו הרב אברהם שפירא זצ"ל וההנהגה בראשות אפי איתם התנגשות דמים עם היס"מ, וזכו לקיתונות של בוז ולעג מפי הקנאים. היום אין עוד הנהגה ציבורית שיכולה למנוע זאת. רק רבני יש"ע יכולים – ועליהם האחריות.

אם לא יבוא פסק ברור ונחרץ של רבני יש"ע, הרב ליאור והרב לווינגר, הרב מלמד ובנו, ואיתם רבני היישובים והמאחזים, שאסור בהחלט לפי התורה וההלכה לפעול באלימות נגד שוטרים וחיילים, וגם לא נגד פלסטינים – רק נס יציל את מפעל ההתיישבות כולו. הזמן הוא עכשיו, לפני שייהרג מישהו, חס ושלום.

אל תאמרו "לא העלינו על דעתנו", אל תאמרו שלא היתה התראה. הנה היא לפניכם. תלמידיכם מבינים כעת שניתן אור ירוק למאבק בכל האמצעים, על רקע המאמץ האמריקני הנחוש שאין לנו כעת שום דרך לעצור אותו. רק לממשלת ישראל יש סמכות מוסרית ומדינית לנהל את המערכה.

דווקא לפי ההלכה אין סמכות לשום אדם או קבוצה לפעול בשם "כלל ישראל", גם לא לרבני יש"ע. ואתם, כל הנקראים "מתונים", שעומדים מן הצד ומצפים לראות אם יצליחו הקנאים במאבק המאחזים – נמחא להם כפיים ונדע ש"רק מאבק נחוש יש לו סיכוי בעולם האכזר שלנו". אם חלילה ייכשלו, נגלגל עיניים ונאמר שאינם מייצגים את רוב ההתיישבות. תכסיס זה לא יועיל כלל אם יהיו הרוגים חס ושלום. גם לא חשוב מי יהיה אשם ומה תפסוק ועדת החקירה.

החרדה וסף הייאוש מולידים את המעשים הנוראים ביותר. הסכנה הגדולה למפעל ההתיישבות היא כעת מתוכו, כי ארץ ישראל נבנית רק מכוחו של העם, כפי שלמדנו כולנו בבית מדרשו של הרב קוק, הראי"ה והרצי"ה כאחד.

במלחמת העצמאות היה עם ישראל מפולג בין הארגונים, וגם ארץ ישראל וירושלים ניתנו לנו מחולקות. רק האחדות הלאומית הנדירה של ששת הימים הביאה אותנו אל הזכות הגדולה ואל ההזדמנות הגדולה של ארץ ישראל וירושלים. כבר נעשו מעשים רבים של פילוג האומה מצידנו. רק הפראות הפלסטינית עצרה עד כה את אובדן הארץ וירושלים המאוחדת. בל תהא ידינו שלוחה בפילוג האומה.