הכל זורם לים

אלה מושקוביץ-וייס, בוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ירושלים, ובעלת תואר שני בתקשורת המונים באוניברסיטת בוסטון. ספריה הקודמים: "לחווה לא היתה אמא", "גם אתה יכול", וספר הילדים "מי המציא את האהבה?"

ספרה החדש "כתוב בים" מגולל את סיפורה של ספרנית הנאלצת בעל כורחה להפוך לבלשית, שחוקרת את נסיבות מותה הטראגי של אחותה, דרך מסע בזמן לתל אביב של שנות ה-50  

יום שני 4 בספטמבר 1950

טוב שהם עזבו, שני השוטרים. אחד מהם, גבוה ומשופם עם עיניים כחולות צרות וגבות מחוברות, הזכיר לי את השוטר הבריטי של לאה, זה שהיה צועד הלוך ושוב מתחת לבלקון שלנו במדים מצוחצחים וכפתורי מתכת נוצצים, לפעמים עם זר ורדים וחיוך חצי נבול, מעמיד פנים שהוא מפטרל ומחכה שעות, שתרד. היא מעולם לא ירדה. היא אהבה לענות אותם, לאט. עכשיו איש לא יפטרל עוד מתחת לחלון הבית שלנו.

אני לא מבינה. היא הרי כל כך אוהבת את עצמה, זאת. השוטר האחר, זה שלא הסיר את כובעו במשך כל הביקור, אמר שהם בודקים למה זה קרה. למה שמישהו יחצה ככה כביש בין-עירוני דווקא כשהתנועה סואנת? מה זה משנה, עכשיו היא מתה. מתה? הרי רק לפני ארבע שעות עוד הייתה בחיים. צוחקת, מסחררת בשמלת הפעמון שלה, אולי מפלרטטת כמו זונה עם אחד הנהגים שאספו אותה בטרמפ בדרך לשם.

לא אמרתי כלום כשהם התחילו עם החקירות. למה היא הגיעה לצומת הזה, לאן בדיוק נסעה? האם גרים בסביבה מכרים שלנו? או בני משפחה? זאת הפעם הראשונה שנסעה לשם? היו לה אויבים? שונאים? היא הייתה בדיכאון בזמן האחרון?

אמרתי שהיא עמדה להינשא והייתה מאושרת. אמא שלי ישבה על הכסא לצד השולחן, אחזה בראשה בשתי ידיה ולא ענתה לשום שאלה. בסוף הם התייאשו והלכו. בקרוב יודיעו לנו אם יסגרו את התיק, או שבכל זאת ימשיכו לחקור.

אם מחשבות היו יכולות להרוג, אולי הייתי חושדת בעצמי. אבל אפילו אני, שכל חיי רודפים אותי כינויי הלעג - הרחפנית הזאת, ראש מנופח ממחשבות, אפילו אני יודעת שלמחשבות אין כוח רב כל-כך. אבל לאה, דווקא היא? הרי כל העולם נפל לרגליה הדקות והארוכות. היו לה תוכניות שמספיקות לאנשים אחרים לשבעה גלגולים. מה פתאום היא?

מסע אל תל אביב של שנות ה-50 (צילום: לע"מ)

לאה היתה הדבר הכי-יפה שראיתי בחיים שלי. ברור שהערצתי אותה. אני גם שונאת אותה. זה לא קשור. בכל מקום שהופיעה בו, אנשים היו משתתקים ונפנים להביט בה. אי-אפשר היה להסיר את העיניים משיער הברונזה הגלי והרך שירד על פניה הבהירים כענן החולף על פני ירח מלא.

עיניה החומות, הגדולות, עוטרו בריסים ארוכים וחדים - קורים שפיתו את המתבונן לשקוע במבט המבטיח, החבוי. אבל אני יודעת, המבט הזה יכול לעקוץ. את השפתיים המלאות והחיוורות שירשנו מאימי הייתה צובעת באדום עז. ותמיד הקפידה להסתיר את רזונה בחליפות מעוצבות או בשמלות מבד נוזלי שהדגישו את הטליה הצרה והתרחבו בתנועה שובבה כלפי מטה, מצניעות את האגן הכחוש. ותמיד נעלה נעלי עקב.

ההערצה הזאת לא הייתה הדדית, ובצדק. אני מכוערת, לדעתי לפחות, וכולם מסכימים שאני שמנמנה. אני בקושי מדברת ובמקום זה אני הוזה שעות ארוכות, למרבה הרוגז של אמא. כל היום אני שקועה בתוך הספרים שלי וחברים אין לי בכלל. מה יש כאן להעריץ?

ובכל זאת לא רציתי שתמות, גם אם קיוויתי שתסבול קצת. איפה אמא? לאן היא נעלמה? עכשיו הזמן של התרופות שלה. אני חייבת לאסוף את החפצים של לאה, שהיא לא תראה אותם. זה מה שחסר לה. השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות מגוהצת יפה ומונחת על הספה. כנראה התכוונה ללבוש אותה בערב כשתצא עם דיוויד. איפה דיוויד? בכלל שכחתי ממנו. הוא עוד לא יודע. אולי שוב הלך לראיין בעלי מכולת בקשר לעבודה. הוא בטח יחזור עכשיו לאמריקה. מה יש לו לחפש כאן אם היא, אם היא...

שכחתי לספר שאני מגמגמת. לא כשאני כותבת. בכתיבה אני אף פעם לא מגמגמת. בגלל זה אני אוהבת לכתוב. זה משמח אותי שהמחשבות שלי נכתבות ברצף, בלי הפרעות. כשאני מדברת אני אף פעם לא מספיקה לומר אפילו רבע ממה שעובר לי בראש. זה בגלל הגמגום, או בעצם בגלל הפחד ממנו. אני חושבת מהר אבל משתדלת לדבר לאט, שלא ירגישו ורק כשאני כותבת זה זורם, אולי כי אף אחד לא שומע. עם לאה תמיד גמגמתי הכי הרבה.

מחר בוודאי תופיע ידיעה קצרה בעיתוני הבוקר: "אשה צעירה, 24, נדרסה אתמול כשניסתה לחצות כביש סואן במרכז הארץ. המשטרה חוקרת את פרטי התאונה". כשקראו לנו, לאמא ולי שנבוא לזהות את הגופה, קיבל את פנינו גבר רזה ונמוך בעל פנים שגונם ירוק, בדיוק כמו החלוק שלבש. הוא הוביל אותנו לחדר צדדי וניסה להיות עדין. כל הזמן מצמץ בעיניו ואמא משכה לי בשרוול.

היא עמדה מרחוק כשהוא הסיר את הסדין ואפילו לא הביטה בה. אני כן. יפהפייה. העיניים היו עצומות. כאילו

ישנה. כנראה רק האיברים הפנימיים נהרסו, כי בחוץ לא ראו כלום. פניה היו חיוורות יותר ושלוות יותר. כמו פניו של איוואן איליץ'. לרגע חשבתי: האם יש בהן גם יותר משמעות עכשיו? רק אז ראיתי שהיא מתה. לא זזה. לא מגיבה. לא אכפת לה יותר.

כשיצאנו אל הרחוב חשבתי שגם אמא שקועה במחשבות מרות וקשות על המוות, על הנצח, אבל לפתע אמרה: "עמליה, שכחת לקנות קרח. עכשיו כל האוכל יתקלקל". עצרתי והבטתי בה. מבטה נשלח הרחק למעלה. כתמי עננים בלבן מלוכלך נימרו את השמיים הנמוכים. אולי עדיף כך, חשבתי, והמשכנו לצעוד בדממה.

אני לא מתכוונת לספר לאף אחד שהחלטתי לחקור בעצמי מה קרה. אולי רק לתמרה. אני חייבת להבין למה,למה דווקא כאן, למה עכשיו. בשביל מה בכלל היא חזרה לארץ והביאה איתה את דיוויד אם ממילא התכוונה למות. מנוולת, זה מה שהיא. לא היה אכפת לה על אמא, גם לא עלי. עכשיו אני שוב תקועה עם אמא שלי וצריכה לטפל בה, אבל הפעם לתמיד. אותי אף אחד כבר לא יחליף. זה הגורל שלי. אין מה לעשות. אגואיסטית תמיד היא הייתה. גם במוות.

מתוך "כתוב בים", מאת אלה מושקוביץ-וייס, הוצאת חרגול, 227 עמ'