קילומטרים אינסופיים בבריטיש קולומביה

בדבר אחד אין ממש הבדל בין ארה"ב לקנדה. בשתיהן אוהבים מכוניות ענק, עם מפלט פעור פה כמו לוע של תותח, שגם משמיע קול מבהיל. איזו כוחניות משולבת עם נימוסי כביש. מוזר. דלילות האוכלוסיה בקנדה מקבלת ביטוי במיעוט התנועה על הכבישים, ובישובים קטנים המרוחקים זה מזה. גיליתי עם הזמן שהדבר הכי אופייני לתושבי המקומות האלה הוא שיפוץ מספר התושבים. כלפי מעלה.

יצאתי לפגוש את בריטיש קולומביה. הכביש שמצפין מהעיירה הופ (Hope) מתחיל במקביל לנהר שוצף. הוא מלווה את פיתוליו בזרימה שטוחה ולבנה. סחף ועצים שלמים תקועים בינות לסלעים. הבוקר התחיל באוהל רטוב מלחות הלילה. גלגלתי וארזתי הכל מתוך מחשבה שהיום אסיים מוקדם יחסית ואניח את הכל לייבוש מהיר. האיש בתחנת הדלק אמר שיהיה היום חם. בתכנית המסע קבעתי לעצמי שאני רשאי לשנות את דעתי בהתאם לתנאי הרכיבה. כלומר, אם יצאתי ואני מרגיש שזה יום מוצלח לרכיבה. אז אתן בגז עד שלא אראה את הדרך מרוב יתושים שיידבקו למשקף. בשלב מסוים, בעודי מפזם לעצמי שירי קורין אלאל מהסוג של "ארץ קטנה עם שפם" (אני יודע, מאיר גולדברג), עלה בי פתאום התסמין המולד של הרבה ישראלים - הצורך הבלתי נשלט למרחקים.

שמתי על הג'י.פי.אס את העיר פרינס ג'ורג' (Prince George), לא כדי לנווט אליה בעזרת המכשיר, אלא כדי להתענג על ציון המרחק בן שלוש הספרות, המופיע בשוליו הימניים של המסך. זה משהו מנקה, מתקן, מעצים. זו השורה הראשונה בכל שירי המסע שכתבתי בדמיוני מעולם. אני מסתער על 756 ק"מ. וכמו שהשמש גירשה את הערפל, החלטתי, אני עושה הכל ביום אחד. כמו ילד שמתכוון לחסל את כל הפיצה המשפחתית כבר בדרך הביתה.

בוקר רטוב מלחות הלילה. בריטיש קולומביה (צילומים: יוני בן-שלום)

כמו מרתון מוזיקלי

הכביש הלא רחב עלה וירד בשלוחות המזרחיות העגלגלות של הרוקי'ס הקנדיים. הנוף. כמה מפתיע נראה מדברי משהו. מעט צמחייה. שטחים צהובים. השקיה ממוכנת. ובעיקר שמתי לב שתשתית הכבישים הולכת ודועכת באיכותה. הבנתי שאני צריך להיות ערני לבורות פתע ולכביש סלול שהופך ללא התראה מיוחדת לדרך עפר. והרכיבה נמשכה ונמשכה, כמו מרתון שירי המוזיקה שאתם אוהבים, ללא הפרעת קרייני רצף. לא נמאס לרגע. לקראת אחר הצהריים מצאתי עצמי בעיר פרינס ג'ורג'. עדיין לא מבין מי תקע לי את העיר הזו באמצע הילולת המרחקים שלי. הייתי עדיין בתוך סרט שלוקח נוף יפהפה ושולח אותו לצדדים במין טשטוש שנעלם לאחור.

המקום, כמו כל העיירות בקנדה, הוקם כשקנדה הייתה לא יותר ממקום בו חברות מסחריות קיבלו זיכיון לנצל את אוצרותיה, החל בזהב וכלה בפרוות. מקומות הוקמו בתחילה כמאחזים, מבצרים, נקודות מחסה או נקודות סחר ואספקה, ורק לאט לאט קיבלו צביון של עיירה עיר ואפילו מטרופולין. פרינס ג'ורג' יושבת בדיוק בהצטלבות בין שתי דרכים חשובות המגיעות לצפון-מערב קנדה. עיר עניינית בלי קרם לחות, מסקרה וליפסטיק. מישהו הסביר לי שם שעונת הקמפינג טרם החלה ושלח אותי לעיירת מוטלים במרחק ארבעים דקות מערבה לחפש מוצא. המוצא היה מאוד פשוט: מבול שניתך ללא התראה למרות מזג האוויר הנעים שטף ממני כל רעיון להקים אוהל. הלכתי וחיפשתי תיבה. המוטל עלה 74 דולר. הון לתקציב הדוק.

למחרת המשכתי על כביש 16 מערבה. התכנית היתה להיכנס לכביש מספר 37, הנקרא גם קאסייאר היי-וויי (Cassiar Hwy). זהו כביש נידח שנסלל בעיקר כדי לאפשר לתיירים המגיעים לעיירה היידר (Hyder), השוכנת באחד הפיורדים בקנדה המערבית, להגיע לתוך קנדה מכיוון מערב.

גשרים חוצים כל נתיב

גם כביש מספר 16 המחיש לי את העובדה שקנדה היא גן עדן לקבלני תשתית. אורך הכבישים ונידחותם, תנאי אקלים קיצוניים שפשוט מפרקים קטעי כביש גדולים, נהרות ללא סוף עם גשרים החוצים כל נתיב, מפולות עפר, שריפות יער ועוד - כל אלה מספקים עבודה כל הזמן והרבה. קפיצה משיפוץ לשיפור ולכבישים בתיקון, הם חלק מהותי בכל נסיעה או ביקור בארץ הענק הזו. וצמד המילים "היי וואי" (כביש מהיר) שוות בקנדה בדיוק כמו שביל עזים. הדבר היחיד שהוא "היי" שם זו סוללת העפר המורמת, שכביש מאוד בינוני מונח עליה. טוב לך, סע עליו. לא טוב לך, אז גם.

סם, סול וסמיואל

אני נוהג לעצור מדי כ-150 ק"מ, בחניות רענון בצידי הדרכים. באחת מהן נעמדתי ליד נהג טנדר טיוטה (ענק, מה חשבתם) ושאלתי לשלומו. אז לבחור קוראים סם והוא גר בוואלדז (Valdez). פנסיונר (בן 47) שעבד בקו הנפט האלסקי. יחד איתו היה בנו שאול (סול). "אתה יודע", הוא אומר לי. "הבן שלי חצי יהודי. אני נוצרי אבל אמו יהודייה". סם, איש קצר קומה עם שמחה בעיניים, רץ לסול שישן בקבינה לבשר לו מה מצא. עכשיו אני מצויד בכרטיס הביקור של סם, בלי שום כוונה להגיע לוואלדז.

חשוב לסגור היטב את השאריות. ארוחת ספגטי

המשכתי בדרכי. עברו עוד 250 ק"מ והכביש הפך באמת לכביש מהיר. הגעתי למבואות העיירה סמיטר'ס (Smithers) למרגלות רכס הרי הייזלטון במערב. עיירת פלאים: תיירים באוטובוסים, אווירונים ממעל ואופנועי יוקרה וקרוונים למטה, וכולם עסוקים בליהנות מהחיים. עצרתי בתחנת דלק מאובזרת ומדוגמת - סוף סוף דלק באוקטן גבוה כמו שהאופנוע דורש. כאן פגשתי אדם שירד מאופנוע סגול כהה שנראה יותר כמו רקטה בלונה פארק. מנוע אדיר שזועק "שלי גדול יותר".

סמיואל, בן לאם מקסיקנית ואב מקומי, שרכב עליו, לחץ את ידי בחום שהיה הפוך לעצב בעיניו, הוא סיפר לי בקול שקט כי הוא מובטל, כרגע כל עולמו סובב עם גלגלי האופנוע הזה. הוא ליווה אותי החוצה מהעיר מערבה ונעלם לתוך שכונה שנראתה כמו מחנה פליטים, רק מקרשים.

800 קילומטר של כביש

לאחר עוד כשמונים ק"מ הגעתי סוף סוף לצומת קיטוואנגה (Kitwanga), הקצה הדרומי של דרך הקאסייאר. לתחנת הדלק במקום הגיעה חבורת רוכבי אופנועים מאלסקה. מייקל, פראמדיק מוטס, הסביר לי שהם עושים עבודה קשה ומסוכנת יותר מהרופאים המעופפים באוסטרליה. הם מגיעים בתנאי מזג אוויר מסוכן לכל חור בים וביבשה. הייתי ממשיך לקבל ממנו מידע על כיווני חבישה אם חבריו לא היו כבר ביציאה מתחנת הדלק נוערים במנועיהם. מייקל השאיר בידי את מספר הטלפון שלו באנגקוראז', שגם אליה לא אגיע.

רגע שבו המצלמה דווקא מכוונת

לאחר תדלוק הכרחי, נכנסתי - לא בלי התרגשות - לנתיב שמיגנט אותי. מייד בקילומטר הראשון ראיתי תנועה בצד. משפחת איילי מוס דוהרת בכוונה לחצות את הכביש המבהיק והחדש. לרגע לא קלטתי שהמצלמה התלויה על צווארי כענק אילם נמצאת שם בדיוק לאירועים כאלה. עצרתי מייד, המנוע השתנק. עד שהבנתי איפה אני, המוס כבר נעלמו בסבך. מייד אחר כך עשיתי כמה נסיונות על יבש. עצירה. כיבוי מנוע, הורדת רגלית הרמת משקף קסדה, הדלקת מצלמה, כיוון וקליק. זהו, אני מוכן.

הכביש ממשיך להתנועע בחן של מהנדסי קרוסלות. אורכו של כל כביש הקאסייאר הוא כ-800 ק"מ. החלטתי לעצור אחרי מנה של 200 ק"מ, באגם מזייאדין (Meziadin) שידעתי מראש שלחופו שוכן אתר קמפינג ממשלתי הנחשב לאחד מהטובים במערב קנדה. וכך היה. האוהל הוקם. הארוחה בושלה, השכנים ללילה אמרו ערב טוב. והיתושים? הם לא דפקו חשבון לאף אחד. נחילי היתושים בקנדה בעונה זו הם תופעה זאולוגית מרתקת. צריך ללכת כל הזמן כמו מתאגרף בחימום לקראת קרב. יאמר לזכותם שהם הוגנים. הם עפים ממש לאט. נותנים לך צ'אנס לתפוס אותם בקלות וזו תעסוקה מלאה.

השמש זורחת גם בערב

הנה שוב אני באוהל. מניח את הספר, מכבה את פנס הראש. הכל שקט מסביב. אפשר לעצור את הנשימה ולהקשיב לטבע. לכל אזור בעולם יש את הצלילים שלו. משהו ממשפחת הזאבים מיילל במרחק. ענף נופל. צעדי בעל חיים קטן. דג קפץ מתוך המים במרחק שני מטר מראשי. משאית מתרחקת ניסרה את האוויר הקריר. מבעד לאריג הפלסטיק הכתום אני רואה את הילת האור בשמיים שאינם מחשיכים ממש בתקופה זו. עוברות לי מחשבות על הבית, על הבנות שלי, על שגיאות קטנות שעשיתי היום. על המרחק שאעשה מחר. אני מעביר בראש את רשימת החפצים שאיתי ומקומם בתיקים. ונרדם.

יוצאים לדוג בחמש בבוקר

רעש מנועי סירות מעיר אותי כבר בחמש. חובבי דייג הטרוטה יוצאים להביא ארוחה ממצולות האגם הקר. שכני לקמפינג, ג'ני ואדי, פנסיונרים מאוקלהומה, המגיעים עם הקרוואן שלהם פעם בשנה לבקר את בתם בקנדה, כבר ישבו בתוך סירת האלומיניום שלהם, מבטיחים לחלוק את שללם איתי כשיחזרו. לאחר נסיונות סרק להתחבר לאינטרנט מהמקום. הפלגתי לדרכי.

כמה מאות מטרים מצפון לחניית הלילה נגמר הכביש והחלה רכיבת שטח כמעט לכל דבר, להוציא מספר קטעים, שאיני מבין מה גרם למתכננים לסלול פתאום שני קילומטר איכותיים ופתאום להפסיק. מחכים לי 600 ק"מ בתנאים שידרשו ערנות, זריזות-תגובה ומיומנות רכיבה קצת מעל לסבירה. כאן פגשתי עוד רוכב. קווין שהגיע על אופנועו מדנבר בקולורדו. קווין, אנגלי במוצאו, איש צעיר וגבה קומה, מתברך באי שקט מוחצן למדי. עוסק למחייתו בציור עבור חברה המוכרת יצירות באינטרנט.

קווין נוסע לאינווק (Invuk) הנקודה הצפונית בקנדה ויש לו תינוק בן שנה בבית. התמונה שלו מודבקת על מגן הרוח של האופנוע, אבל לא נראה לי שזה צינן את ההיפראקטיביות שהפגין כשהמריא לדרכו. והנה מעבר לאחד הסיבובים אני רואה בצד ימין איש מדווש באופניים. או! נעצור נגיד שלום, נראה מי הוא. גונתר בא לקנדה לחופשה של 3 שבועות עם האופניים שלו. הוא בן 22, עובד בהייטק וישן באוהל הקטנטן שלו איפה שנעצר לו יום הרכיבה. לשאלתי, כן, הוא מפחד מהדובים, אבל זה מה יש. מה אומר לכם, אני מתחבר לחבר'ה האלה על אופני התיור - זן מיוחד ומקסים. נפרדתי מגונתר וכמה מאות מטרים אחר כך, מימין לדרך, מחכים לי שלושה דובים. עוד מהסיפור שסיפרתי לבנותי כשהיו קטנות, התבלבלתי, אבל רק קצת. עצרתי. שלפתי. כיוונתי. קיללתי. עיקמתי, הסרתי. קליק קליק קליק קליק. יצא משהו סביר. נראה לי שהשתפרתי, אבל עדיין דרוש תרגול נוסף.

מפחיד, אבל מרגש. דובים לצד הדרך

תקרית בעקבות חתול חמקמק

הייתי אפוף בנוף פראי. פרט לנתיב בו עוברת הדרך. הכל סביב בער בקונטרסט צבעוני חי ומשתנה. ריחות של פריחה צליל של מיים זורמים. שקט של ההרים במרחק שנשקפו מתוך האגמים הקטנים. טבעות גלים התרחבו ממקומות בהם צלל עוף מים. לפתע חצה את דרכי לינוקס, חתול בר הדומה בגדלו לקרקל. חום בהיר וחסר זנב. הדרך טיפסה בתלילות. ומעבר לשיא הגובה ראיתי לפתע נוף קסום. עצרתי לצילום. הורדתי את רגלית האופנוע כדי לרדת ממנו. והופס, בתוך כמה שניות מצאתי עצמי מדלג מעל גוויתו של האופנוע שפשוט קרס שמאלה לשולי הדרך, לא רחוק מהתהום שהעמיקה משם והלאה.

האופנוע במצב קריסה

זה לא מצחיק. אבל אני. צחקתי. כי חיכיתי לנפילה הראשונה. ולפני שהלכתי לברר נזקים, צילמתי כמה צילומים. זווית הרגלית, שהיא נקודת תורפה בכל האופנועים מסוג זה שהיו בבעלותי. לא נשאה את המשקל, הזוית ההטיה וכנראה גם הקרקע שהיתה תחוחה מעט, כל אלה ביחד השכיבו את האופנוע. אני את הפגר הזה לא מרים לבד. עודי מרקד סביבו והנה ענן אבק, מעבר לפינה זוג צעיר שראיתי אמש בחניון הלילה במכונית הספארי המצועצעת שלהם, חולפים על פני מנופפים לשלום. רצתי אחריהם.

אנטוני וסמנתה מאוסטרליה עזרו לי להרים את האופנוע ונעלמו לאופק תוך שירה ומחיאות כפיים בקצב איתו הגיעו. ידעתי שאני נושא על האופנוע משקל יתר. עכשיו גם הבנתי עד כמה הוא מיותר. המשכתי בדרך בחלפי על פני שלוש נקודות ישוב זעירות ומאובקות. פגשתי עוד רוכב אופניים, היינץ מהיידלברג שגם הוא רוקד עם דובים ומתאגרף עם יתושים. (מתוך 14 רוכבי אופניים שפגשתי עד עתה, 8 הם גרמנים, 4 בריטים, אחד צ'כי ואחד אמריקני, רובם בסיבוב של שלושה שבועות עד חודשיים). עברתי בכמה קטעים בהם עבודת שיפוץ הדרך היתה בעיצומה - כלומר הידוק דרך העפר שהחורף פורר.

עם מכונית הספארי המצועצעת מאחור. אנטוני וסמנתה

נו, זה הבקרוב של הדרך הקשה מכולן, מצפון לחוג האקרטי (אבל לא נקדים את המאוחר). לקראת ערב (כאן בערב השמש עדיין זורחת כמו בירוחם בשעה 13:00) הגעתי לעיר התדלוק והעצירה לקפה - ווטסון-לייק (Watson Lake), היושבת על הציר הכי מפורסם בקנדה ה"אלקן" (Alcan Hwy). השם הוא ראשי תיבות של המילים "אלסקה-קנדה". והוא נסלל כדי שישמש גשר יבשתי בין אלסקה, לבין עיקר ארה"ב. הוא נמשך מהעיירה דוסון קריק (Dawson Creek) עד לגבול אלסקה, מעל 1000 ק"מ. בווטסון לייק יש אתר/מונומנט מעניין: "יער השלטים". עלפי מה שהסבירו לי שני אנשים שונים במקום, מקור יצירת ה"יער" הזה הוא יחידות צבא קנדה שהתאמנו באיזור ושנהגו להשאיר את סמלי היחידות שלהם על עמודי עץ.

אחר כך כבר הגיעו אלפי מטיילים, שכל אחד הוסיף שלט משלו שהכין מצא, גנב, עיצב או גרר מעיר מוצאו וכו'. אפשר לשוטט שם שעות ולחקור בהנאה. כמובן, ערכתי טקס ללא קהל וסמל המסע שלי ניטע ביער. חניון הקמפינג בשולי העיירה הזו טעון השבחה דחופה, אבל אני, אחרי ארוחת ספגטי שהכנתי. כל שידעתי זה ששאריות האוכל בפח האשפה הסגור - שלא יעיר אותי איזה גריזלי. ופנס הראש מצד ימין אם אצטרך אותו פתאום. כלומר ישנתי טוב.

בפרק הבא: יוקון מדינת ענק ריקה. הדרך לאלסקה. ההגעה לפיירבנקס. והיציאה לאתגר הקשה ביותר שמחכה לי בצפון אמריקה. 1600 ק"מ של רכיבה שרובה מסוכנת, בנתיב שרק משוגעים מוחלטים חושבים עליו, מטורפים ממש נוסעים אליו והמקרים הקשים, עושים זאת על אופנוע.

• לכתבות הקודמות של יוני: עליי ועל המסע, הנחיתה בארצות הברית, מזל של מתחילים, אנשים באמצע הדרך 
  

• לבלוג של יוני