שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אימפריות נופלות מהר
    "בגבם לעולם" של העיתונאית הנורבגית אוסנה סיירסטאר מספר באמצעות האנשים הקטנים איך הפכה האומה הסרבית למפלצת של הרס והרג, וקשה שלא לחשוב כמה היא דומה באופן מצמרר לנו הישראלים
    מעודד לגלות שאנחנו לא לבד בעולם, שאנחנו לא העם החרדתי היחיד על פני כדור הארץ. באותה הנשימה, מצער לגלות ששותפינו לפארנויה, אחינו-החשים-רדופים-בערך-כמונו, הם דווקא הסרבים; אותה אומה בלקנית שהפכה מצורעת מאז ימי סלובודן מילושביץ' האפלים, אותו עם שלאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי הפך לבריכת דם שנכרתה במאבקים ארוכים על טריטוריה ומלחמות דת.


    סרביה, בריכת דם בלב אירופה (צילום:AFP)

     

    קווי הדמיון הקיימים בין הישראלים ובין הסרבים רבים, והם נחשפים ונארגים בעדינות ובכאב בספרה של העיתונאית הנורבגית אוסנה סיירסטאר, "בגבם לעולם"; סיירסטאר כיתתה את רגליה במשך חמש שנים ברחבי סרביה החרבה שאחרי מלחמת קוסובו, כשכבר היתה מדינה מקוללת, מנודה, מבוזה, מבודדת ומצולקת. 

     

    סיירסטאר הסתובבה, שאלה, ראיינה, תהתה והקשיבה לכאב הגדול. היא ראתה את התקוות שנגוזו להן לאיטן, בזו אחר בזו, במשך שנים ארוכות מדי של שפיכות דמים וחיים תחת דיקטטור שכבל את עצמו ואת עמו אל מיתוסי העבר של ארצו.  

    אך מה בעצם חיפשה עיתונאית נורבגית אצל הסרבים? מה היא ניסתה לגלות? סיירסטאר רצתה בעיקר להבין את הטירוף שאחז באומה שחיה כה טוב במהלך התקופה הקומוניסטית, ואיבדה את כיוונה במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת.

     

    "הרהרתי שוב ושוב בעם הסרבי, הנטע הזר והדחוי של אירופה", כותבת סיירסטאר בהקדמה לספרה. "חשבתי על האנשים הללו, שפתחו במלחמות בזו אחר זו, והפסידו בכולן. קראתי את כל מה שניתן למצוא על אסטרטגיות השלטון של מילושביץ' ועל מכונת המלחמה שלו. אבל הצלחתי ללמוד מכך אך מעט על האנשים האלה, מי הם באמת וכיצד – בין לילה ממש – מצאו את עצמם בתפקיד הרוצחים ומחרחרי המלחמה".

     

    מאימפריה לבית מטבחיים

    גם אחרי קריאה אינטנסיבית בספר קשה להבין מה בדיוק קרה שם, איך מדינה שהיתה במשך שנים למושא קנאתם של מאות מיליונים בגוש הקומוניסטי הפכה למפלצת של הרג והרס, הצמאה לעוד ועוד שטחים ולשליטה. קשה להבין את האדיקות, את הביזות ואת הטירוף של אומה שהתפרקה לרסיסים, ומאימפריה הפכה לבית מטבחיים.


    סרביה, מה בדיוק קרה שם? (צילום: AP)

     

    בסוף המאה ה-20, בשעה שהגוש הקומוניסטי התמוטט, סרביה של מילושביץ' נכנעה ליצר, לתאוות הכוח, לרצון לשלוט ולכבוש. היצר הזה הפך את סרביה למנודה בקרב העמים, ואת הסרבים לאומה ששקעה בזיכרונות עבר, אך לא הצליחה לעשות ולו צעד אחד משמעותי קדימה, אל עתיד טוב יותר, רגוע יותר, שלו יותר. במקום לתכנן את עתידם ולנוע לעבר אירופה, שקעו מיליוני סרבים בחלום בלהות מציאותי, שמשך אותם אל העבר, והשאיר אותם הרחק מאחורי שאר היבשת.

     

    קריאה בספרה של סיירסטאר מעלה לכל אורכו שאלות לגבי עצמנו ולגבי עתידנו; לא פעם במהלך הסיפורים האישיים שמתווים את סיפורה של סרביה, מוצא עצמו הקורא תופס את ראשו בפליאה כלא מאמין לנוכח הדמיון הרב והמפחיד שבין הסרבים לישראלים; כמוהם גם אנחנו אוהבים להיזכר בעבר, בהישגים הגדולים ובשטחים הנרחבים שהובטחו לנו אי שם בתנ"ך.

     

    כמו זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל השלמה, כך גם זכותם ההיסטורית של הסרבים על קוסובו, ערש תרבותם וקיומם – ועליה הם מוכנים להרוג ולהיהרג. כמונו גם הם חשים כי כולם נגדם, רודפים אותם ולא נותנים להם מנוח, לא מאפשרים להם לחיות את חייהם במרחבים הירוקים של סרביה הגדולה. כמונו, גם הם לא מוכנים שיכתיבו להם כלום. כמונו, גם אותם לא מבינים - לא מבינים את צרכיהם ואת חלומותיהם, את גדולתם ואת חשיבותם.

     

    מגולגלים בתוך קופסת קרטון

    סיירסטאר מספרת את תולדות סרביה המודרנית באמצעות סיפוריהם של האנשים הקטנים; היא עושה זאת במילים פשוטות, עם התערבות מינורית בלבד בנארטיב. היא מציגה את העיתונאית הלוחמת אך המותשת, את הכפרי הגאה שלא חושש ממלחמה, את הספקולנט שחולם לעשות את זה בגדול, את הפוליטיקאי שהתחיל בקטן, הגיע רחוק ונמחק בדרך, ואת המשפחות המכווצות בתוך חיים הארוזים בקופסת קרטון צפופה ובלתי אפשרית.

     

    לכל אורך הספר, עמוד אחר עמוד, לצד הגאווה והגאוותנות הגדולים, זועקת הפסימיות של הסרבים מכל שורה ומכל פיסקה; העבר הגדול לא נותן להם מנוח, הנוסטלגיה אינה מרפה. היא כרוכה סביב חייהם העלובים של כל כך הרבה בני אדם, שאיבדו את התקווה בעתיד טוב יותר, ובמקומו – חולמים על עבר מפואר שאיננו עוד, וגם לא יחזור.

     

    "כשהזיכרונות ברורים יותר מהחלומות, סימן שהסוף קרב", כתב תומאס פרידמן בספרו "העולם הוא שטוח", והסביר: "סימן ההיכר של ארגון מצליח הוא הנכונות לנטוש את כל מה שהפך אותו לארגון מוצלח בימים עברו, ולפתוח דף חדש. במדינות שבהן הזיכרונות רבים מהחלומות, יותר מדי אנשים מבלים את זמנם בהצצה לאחור. כדי לחוש כבוד וערך עצמי, הם לא מביטים במעשיהם בהווה, הם לועסים את העבר. וברוב המקרים גם לא מדובר בעבר אמיתי, אלא מומצא ומקושט. מדינות שכאלה מתמקדות בהאדרת עברן המדונה ובייפויו, ונצמדות אליו אל מחרוזת תפילה – במקום להביט קדימה, לדמיין עתיד טוב יותר ולהשיג אותו".

     

    סרביה של סיירסטאר היא מדינה של זכרונות ולאומנות, לא של דפים חדשים וחלומות; במשך שנים הם היו

    תקועים עם מילושביץ', ואחרי שנפתרו ממנו – הם לא הצליחו לנתק עצמם מכבלי העבר, שמנעו מהם, ועדיין מעכבים אותם, להתחיל מחדש. הפנטזיות על סרביה הגדולה לא נותנות מנוח, ושדי העבר אינם מרפים.

     

    הם עדיין מרחפים מעל סרביה ומשפיעים על חיי היום יום של מיליוני בני אדם שכבר לא מאמינים כי ניתן לעשות שינוי אמיתי, שלא מאמינים כי ניתן להפנות את הספינה הרקובה השטה על גלים גועשים לעבר איים של רוגע ושלווה. ובתסכולם כי רב, הם שוקעים מאחורי מסך סמיך של עשן סיגריות המשמש להם מפלט, ואינם מצליחים לזהות אף לא נקודה אחת של אור. העבר היה גדול, כן, אך העתיד – העתיד לוט בערפל של מירמור ותסכול אינסופיים.

     

    בגבם לעולם/ אוסנה סיירסטאד, מאנגלית: לינדה אוחנה-פניאס, הוצאת כתר, 331 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בגבם לעולם, בדיוק כמונו
    עטיפת ספר
    סרביה. לא השתחררו ממילושביץ'
    צילום: AFP
    לאתר ההטבות
    מומלצים