פינת איינשטיין
"איינשטיין, בבקשה" של ז'אן קלוד קרייר מספר את סיפורה של סטודנטית, שבאופן מקרי מוצאת את עצמה בחברתו של אלברט איינשטיין. הנה קטע מתוכו
ז'אן קלוד קרייר, תסריטאי מחזאי וסופר. מתגורר בפריז. תסריטיו (ביניהם "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ו"תוף הפח") זכו בפרסים רבים. "איינשטיין, בבקשה" מספר את סיפורה של סטונדטית שבמקרה מוצאת את עצמה בחברתו של הפיזיקאי הנודע
בואו נעקוב אחר הבחורה צעירה הזאת שהולכת ברחוב. היא עוצרת, מחכה שיעברו כמה מכוניות, מתעלמת מהרמזור וחוצה את הכביש. אנחנו נמצאים אִתה באחת מערי מרכז אירופה בימינו; בפראג, בווינה או אולי במינכן או בציריך. אין כאן שום פסל או אנדרטה מפורסמת שלפיהם נוכל לזהות את העיר. עכשיו שעת אחר-צהריים מאוחרת, תחילת הדמדומים, ומזג האוויר נעים היום. זו עונת מעבר.
ז'אן קלוד קרייר (צילום: יחסי ציבור)
הצעירה לובשת מכנסי ג'ינס ומעיל קצר ונועלת נעליים שחורות שטוחות. בת כמה היא? לא פחות מ עשריים ושתיים ולא יותר מעשרים וחמש. היא רזה, עיניה ערניות ותנועותיה נמרצות. תיק תלוי על כתפה. היא בטח סטודנטית. אבל סטודנטית לקראת סיום לימודיה.
זה הרגע שבו אנחנו תופסים אותה. לעולם לא נדע מנין באה, מה שמה, מה עושים הוריה, גם לא מה צופן לה העתיד. אנחנו עוקבים אחריה משום שמבטנו נתקל בה כשעברה ברחוב הזה. היא שומעת צלצול פעמון של חשמלית וקופצת למדרכה שממול. חשמלית בצבעי צהוב ושחור, שהיא לא הבחינה בה ולא שמעה כשהתקרבה, חולפת בדיוק מאחוריה. חשמלית מספר 17.
היא מסתכלת על החשמלית המתרחקת ואחר כך מסתכלת למעלה ומגלה שהיא עומדת ליד בית שנבנה בתחילת המאה העשרים, חזיתו מגושמת ואפרורית. היא מחזיקה בידה פיסת נייר מקומטת שהוציאה מכיס מכנסיה ובודקת את הכתובת. זהו. זה כאן. היא נכנסת.
בפנים היא מחפשת אחר מתג חשמל ונראה שאינה מופתעת כשאינה מוצאת אותו. היא הולכת במסדרון שנראה רגיל לגמרי. תחילה היא עולה בגרם מדרגות אפלולי. המדרגות מצופות לכה, מכוסות במרכזן בשטיח צר בצבע בז' וחורקות פה ושם. ידה מחליקה על מעקה עץ כבד והיא עולה במהירות לקומה הראשונה. שם היא מגששת רגע באפלה ואחר כך מצלצלת באחת הדלתות.
איננו יודעים מה השעה, אבל נראה שהשאלה אם עכשיו בוקר או ערב של יום שני או רביעי אינה מעסיקה את הצעירה. היא חושבת שיהיה עליה להמתין במסדרון, אבל הדלת נפתחת כמעט מיד ואישה מבוגרת עומדת בפתח. היא לבושה בחצאית ארוכה ובחולצה בסגנון ישן מעוטרת בתחרה. לא נוכל לקבוע בוודאות אם זוהי תחרה שנרקמה ביד (ייתכן שכן).
פניה של הגברת רגועים וניכרת בהם תקיפות. אפה גדול, עורה הלבן מכוסה בשכבת איפור קל מאוד. ארשת פניה ידידותית למדי. היא שואלת את הצעירה אם מישהו מצפה לבואה, אם קבעה פגישה. "לא בדיוק", אומרת הסטודנטית. "היה לי קצת זמן פנוי לאחרונה ובאתי ככה סתם, כמעט במקרה. אני יכולה לחזור בפעם אחרת או לחכות כמה שצריך".
"את בטוחה שהגעת לכתובת הנכונה?"
"נראה לי שכן".
היא מראה לה את פיסת הנייר הקטנה. הגברת בעלת הפנים הלבנים מעיפה בפתק מבט מהיר, מהססת רגע ואחר כך זזה הצדה, פותחת את הדלת עוד קצת ואומרת באי-רצון:
"היכנסי".
"תודה".
הצעירה חומקת פנימה ואנחנו בעקבותיה.
אחרי שהיא עוברת במעין כוך, היא מוצאת את עצמה בחדר המתנה חסר חלון שיושבים בו בשקט מופתי כתריסר אנשים - ברובם גברים - על כיסאות פשוטים מסוגים שונים.
הם מעיפים מבט בצעירה שזה עתה הגיעה והיא מצִדה מסתכלת סביב בעניין אך לאו דווקא בפליאה, ואחר כך מתיישבת על הכיסא היחיד הפנוי. נראה שבגדיהם ונעליהם של אחדים מהממתינים הם מהמחצית הראשונה של המאה העשרים או משנות החמישים שלה.
הגברים מעונבים בקפידה, למרות סרבנותם של כמה צווארונים שלובנם כבר הועם. מקטורניהם מכופתרים וכמעט כולם אוחזים תחת זרועותיהם ועל הברכיים ילקוטי עור או תיקי מסמכים עבי כרס. על אחדים מן התיקים, שרובם קשורים בחוזקה ברצועות עור, מונחים כובעי לבד.
הצעירה מבחינה בזווית העין שרוב הממתינים לופתים את ילקוטיהם ואת תיקיהם ואפילו נועצים בהם ציפורניים, כאילו הם מכילים אוצר. אחד מהם קופץ במקומו בבהלה בכל פעם שנשמעים השיהוקים הצרודים של צינורות מערכת החימום בבניין הישן.
הם יכולים לשמוע גם את רעש החשמלית שעוברת ברחוב הלוך ושוב ואת צלצול הפעמון שלה. אך הקולות הללו אינם מקפיצים אף אחד. זהו רעש מוכר, חלק מן הקצב הקבוע של העיר. ילקוטו השחור של אחד הממתינים היה מונח על הרצפה, נשען על רגלי הכיסא שלו. כשנכנסה הצעירה, התכופף ואחז בו כאילו נתקף פתאום פחד שמא יתגלה סודו או ייגנב ילקוטו. עכשיו הוא מחזיק אותו בשתי ידיו, צמוד לחזה.
אדם אחר יושב בכורסה היחידה בחדר ההמתנה ופניו חמורי סבר. על קודקודו מונחת פיאה של שיער
אפור, ארוך ומתולתל, אך נראה שהוא אינו מתבייש בה כלל. על בגדיו הכהים הוא לובש מין שכמייה רחבה בסגנון ישן ובנעליו אבזמי כסף.
הצעירה שמה לב לפרטים המוזרים האלה, אך דומה שעצם נוכחותה בתוך התפאורה הזאת ובחברת האנשים הללו אינה מפתיעה אותה במיוחד. האם ציפתה לכל אלה? לא נדע, איננו קוראים את מחשבותיה. על כל פנים היא אינה פוחדת. היא מציצה בשעונה, מקרבת אותו אל עיניה ואחר כך מטלטלת את כף ידה כאילו עמד השעון מלכת. היא שולחת מבט סביב: אין שום שעון בחדר, גם לא מעל לאח.
היא פונה אל האיש היושב לצִדה ושואלת בלחש מה השעה.
"אין לי שעון", עונה לה האיש במבטא מרכז-אירופי.
"בערך?"
"לא, אינני יודע, מצטער".
מתוך "איינשטיין, בבקשה", מאת ז'אן קלוד קרייר, מצרפתית: דינה ברכה, הוצאת כתר, 183 עמ'
