שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על שני גלגלים מיוקון לאלסקה

    עם החותמת "שרדתי את האלקאן" בדרכונו, הגיע יוני בן-שלום אל אלסקה, בדרכו לנקודת היציאה הרשמית של המסע. דרך הדאלטון הציבה קצת אתגר שהתאים למצב הרוח הקרבי, אבל הסתיימה בשלום - ובמיטה חמה

    גודלה של יוקון כגודל הפינה המזרחית של המזה"ת שלנו, הכוללת את ישראל, ירדן, סוריה, חתיכה של טורקיה, יוון וכל הים שבינינו. בכל המתחם הזה חיים פחות מ-40 אלף תושבים, חצי מהם בעיר הבירה וייט-הורס (Whitehorse). בחורף הטמפרטורות הממוצעות הן מתחת למינוס שלושים מעלות.

     

    העיירה ווטסון-לייק (Watson Lake) העירה אותי ברעש של מטוס ימי שהמריא מהאגם הסמוך. כשיצאתי להבין מה הרעש הנורא קיבלו את פני אלפי יתושים, שחיכו כל הלילה בלובי של האוהל - הפטנט הזה עם המטוס, מביא להם כנראה הרבה קליינטים. נעקצתי במקומות שפעם חשבתי שאין לי בכלל, כמו החלק האחורי התחתון של המשולש היושב לנו בכניסה לאוזן. אבל גם אני עשיתי שיעורים. הוצאתי את תחליב ההגנה מפני יתושים ומשחתי עצמי למלכות הריח הרע. עקיצות מהיום, רק על נושאים פוליטיים וסגנון כתיבה בבקשה.

     

    פרובינצייה ריקה מאדם

    פרובינציית יוקון, אחת מעשר הפרובינציות המרכיבות את קנדה, נראית לי ריקה במיוחד (מאדם, כמובן). אמנם יוקון יושבת על ציר מרכזי, אבל כנראה שלא מרכזי מספיק. הכביש בין ווטסון-לייק לווייט-הורס נמתח על פני 450 ק"מ - שבסטנדרטים הנוכחיים שלי, זו נסיעה קצרה עד בינונית. בדרך לווייט-הורס פגשתי עוד אנשים. פול מהעיר אוטווה במזרח קנדה בא לנקות את הראש למשך חודש. הוא בדרך לכפר אינווק (Invuk) בצפון הכי רחוק של קנדה. פול עוסק בתחזוקת קווי טלפון ועיסוקו בקווים ארוכים במיוחד שולח אותו לקטעי רכיבה אסטרונומיים: הוא עוצר רק כל 900 ק"מ לסיגריה ומתיחת שרירים. פול, איש שקט שממעט בשאלות, אך חד משמעי בתשובות, מאמין שקנדה הענקית היא ארגז חול מספיק גדול כך שגם אם ייסע כל החיים - לא יגיע פעמיים לאותו מקום. אני מאמין לו כי אני בא מהצד השני של המשוואה. סיפרתי לו שאנחנו יכולים לרכוב בארץ, וביום אחד להספיק להיות בכל המקומות פחות או יותר.

     

    אחר כך שוב פגשתי רוכב אופניים, הפעם ז'בניק מצ'כיה, רוכב לאיטו ומתחבר לכל סנטימטר מהדרך. וזו דרך לא קלה. הבחור בחר לרכב בשוליים של דרכים שהן כשלעצמן שוליים. אם הרכיבה שלי מושפעת מהדף האוויר שגורמות משאיות הענק, מה יגיד יבחוש דק וקליל זה?

     

    לקראת אחה"צ באתי בשעריה של ווייט-הורס. עיר ללא פאר המעיד על היותה עיר בירה, אלא קרת תכליתית ומכונסת בתוך עצמה. רחובות רחבים. בנייני-כמו-מחסן. מרובעים. כל רשתות המזון המהיר. תחנות דלק מודרניות וכמה בתי קפה מעוצבים ברחוב הראשי. אני בחרתי את זה שהיה הכי קרוב לתחנת הרכבת המשוחזרת שרכבות כבר אינן מגיעות אליה. שתיתי שם כוס קפה, הראשונה שלי מאז היציאה לדרך, עברתי על מיילים ועדכנתי את הבלוג. בינתיים התקבצה התקהלות סביב האופנוע שחנה ברחוב.

     

    החלטתי להמשיך במסלול באותו יום ויצאתי חזרה לדרך המובילה צפון-מערבה לכיוון היינס ג'אנקשן (Hines Junction). קצת לפני שהגעתי ראיתי תחנת דלק עלובה למראה, שהציעה בשלט גדול מדי המעיד על מצוקה כלכלית, "קמפינג ומקלחת חמה". אחרי שלושה ימים של זיעה ואבק, נכנסתי למקלחת ומיד אל מתחת חופת הפלסטיק שלי.


    עצירה לצילום ביוקון 

     

    היום זה יום אלסקה

    השכמתי בידיעה שהערב אני מגיע לפיירבנקס באלסקה. זו אינה החלטה פשוטה. מדובר במרחק של מעל 800 ק"מ במסלול שהולך ונהיה קשה, כולל זמינות דלק לא ודאית. מילאתי גם 5 ליטרים במיכל האדום הרזרבי שאני נושא מאחור. בדרך פגשתי כמה סוסי פרא – מוסטנגים. הזהירו אותי שהם חוצים כבישים בדהרה מתוך היער, ובדרך כלל עושים זאת בלהקות. אחר כך פגשתי את ג'יל, אשה לא צעירה בווסט צהוב זוהר, אשר קמה בוקר אחד בביתה בלונדון והחליטה שהיא עושה את ה"אלקאן" על אופניים לבד. ג'יל עוברת כל יום כמה עשרות ק"מ, ישנה באוהל קטן ולא דופקת חשבון לאף חיה באזור. המשכתי. הדרך הפכה פחות ופחות טובה. חלפתי על פני כמה איזורי תיירות נטושים ומספר חניוני נופש סגורים, אולי כי העונה טרם נפתחה.

     

    בעלי החיים סביבי התרבו. הנה דורבן בשולי הכביש. ושם בצמרת עץ יושב לו העיט הקרח (מלשון קרחת), סמל החופש והעוצמה. שומר מגבוה על קן נסתר בשולי האגם הסמוך. לקראת 4 אחה"צ הגעתי לגבול עם אלסקה. חותמת המעידה כי "שרדתי את האלקאן" הוחתמה בדרכוני.

     

    התגלגלתי לתוך מדינה שמהמטר הראשון שלה הבנתי שהיא גם עשירה יותר וגם יודעת להראות לך את זה. כבישים חלקים מתוחזקים בקפידה, כל השילוט זקוף ומנוגב. צמתים מוארים. הכבישים הפכו לארוכים וישרים. אפשר לנעול את ההגה וללכת לישון בבגז', להתעורר אחרי 80 ק"מ ועדיין אתה בקו ישר (לא לנסות, זה היה בצחוק). כך הגעתי לעיירה טוק (Tok), היושבת על צומת עם הכביש היורד לכיוון וולדז. ואחרי זה עוד סרגלים מרדימים. והנה צומת נוסף: העיירה דלתא ג'אנקשן (Delta Junction).

     

    לפיירבנקס (Fairbanks) הגעתי בשעה שמונה בערב וניכר שהמקום התפתח מעבר למתן שירותי דרך. השמש עדיין זרחה בחום מלא, אך הרחובות היו ריקים כמעט לגמרי. כאן כולם נוסעים ממקום למקום, רצוי בטנדר, רצוי ענק, רצוי עם מפלט רועם במיוחד. מרכז העיר נראה חיוור בעיני ולא הצלחתי לזכור משהו יוצא דופן. אולי איזו שורת דגלים סביב מדשאה שבמרכזה פסל של כורה זהב עם דובים. הגעתי לחניון הקמפינג בפארק צ'נה (Chena Park) שממוקם צמוד לעיר. מייק, מנהל האתר, קיבל אותי בחיוך ואהדה והעמיד לרשותי את תשתית האלחוט שלו לצורך כניסה לרשת האינטרנט.


    ברוכים הבאים לאלסקה

     

    הצפון הכי צפוני

    מחר אני יוצא ללג הכי משמעותי בחלק הצפוני של צפון אמריקה - הרכיבה האתגרית לנקודה הצפונית ביותר בעולם אליה מגיעה דרך סלולה: דד-הורס (Deadhorse) ממוקמת במפרץ פרודו, כ-1,600 ק"מ מהקוטב הצפוני. שם אני מתכוון להתחיל רשמית את המסע דרומה.

     

    בשנה האחרונה הקדשתי זמן רב בחקירת הצפוי לי על הציר לשם. בדאלטון היי-וויי (Dalton Highway) , דרך עפר שנסללה כדי לשרת את מחנה קודחי הנפט בצפון הרחוק של אלסקה, אני אמור לפגוש רק משאיות ענק המובילות אספקה טכנית על ציר בן 800 ק"מ, לכל כיוון. זהו מסלול שלא רבים עשו אותו על אופנוע, ודאי שלא לבד.

     

    לאחר שהשארתי בידי מייק תיק עם כ-20 קילו של ציוד מיותר, ואת הטלפון של גלי במידה שתהיה לי תקלה משמעותית, קפצתי להצטייד במזון בסופרמרקט. תמרים, בננות, לחם, והפניית החרטום צפונה. יותר צפון מכל צפון שפניתי אליו מעולם.

    הייתי דרוך. עם כל הלימוד המקדים ידעתי שבסוף המציאות יכולה להפתיע. כ-60 ק"מ מצפון לפיירבנקס פגשתי את קצה הדרומי של דרך הדאלטון. נכון שקוראים לזה כביש מהיר, אבל שוב - מדובר בדרך רגילה, חלקה סלול בינוני וחלקה הקטן סלול היטב, הפתעה נעימה. לדברים טובים מתרגלים מהר. עד לנהר היוקון עברו תחת צמד הצמיגים עוד 40 ק"מ בנוף הררי מיוער.

     

    צינור הנפט שהונח בשנות השבעים של המאה הקודמת, מוביל את הנפט מדד-הורס לנמל הנפט בעיר ולדז. הצינור נמתח לאורך כ-1,300 ק"מ, וקוטרו מטר עשרים ושתיים. כדי לייעל את תחזוקתו ולשפר את שרידותו במקרים של רעידות אדמה, הציבו 90% ממנו על קלונסאות מתכת, המצויידות בבולמי זעזועים ומערכת עוטפת. מעין שרוול טרמי, המאפשר שליטה על טמפרטורת הנפט הזורם בו. לאורך הציר מיקמו 11 תחנות שאיבה המפקחות על הזרימה ואיכותה. אגב, כל אזרחי אלסקה שותפים ברווחי הנפט ומקבלים לחשבונם הפרטי כמה מאות דולרים בשנה. לאורך כל הדרך מלווה הצינור את הדרך כחוט כסף התופר את חלקי הנוף זה לזה.


    מלווה לאורך כל הדרך 

     

    צילומים בחוג הארקטי

    נהר היוקון הזורם ממזרח למערב הפתיע אותי. ככל שידעתי שמדובר בנהר עוצמתי, לא תיארתי לעצמי כמה פראית היא העוצמה הזו. כצעיף משי ענק וזוחל, צבעו כהה ירוק רגוע ובטוח בעצמו. כשראיתי את הגשר שמתחו מעליו לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אומץ צריך היה אותו מהנדס שעמד שם בוקר אחד ואמר, "טוב, חברים, בואו נתחיל לבנות את הגשר". גשר מתכת נפשק בשפגט בין עמודי בטון ונושא את צינור הנפט למטה, ומשאיות ענק ואותי למעלה. תדלקתי במשאבת הדלק הבודדת בסמוך לגשר והמשכתי צפונה. עד עכשיו קלי קלות.

     

    הכביש המשיך להיות סלול והוביל אותי לקו החוג הארקטי 6633. שם עומד ציון-דרך תיירותי לצילומים שעושים רושם. אז הנה זה שלי. הגעתי למסקנה שאפשר להגיע לשם גם בפרייבט. לאחר עוד כמה קילומטרים נגמרו הבדיחות. צוות שיפור כבישים קלקל לי את השלווה ונאלצתי לגרד כמה מיומנויות רכיבת שטח קלות. אבל עדיין זה לא הקושי לקראתו הכנתי עצמי.

     

    לפנות הערב הגעתי לנקודת החנייה בקולד-פוט (Coldfoot) כאן הקימו סוללי הדרך אתר עצירה, הכולל מסעדה ומוטל לנהגי המשאיות, ומשאבה לתדלוק. קיבלתי רשות להקים את השמאטע-הום שלי על המדשאה ממול. וכבר עלה הבוקר (איזה עלה, הוא היה שם כל הלילה).


    עוצמה פראית. נהר היוקון 

     

    זה עכשיו או לעולם לא

    החצי השני על דרך הדאלטון כבר נראה כעונה למצב הרוח האתגרי בו הגעתי. בורות, חצץ גס, רטיבות פה ושם, קטעי שלג ושלוליות. מעבר לגבעה הגיע הנרי שחזר מדד-הורס רכוב על אופנועו. הוא הסיר את הקסדה וגילה פנים מחייכות של גבר בן 75. שאפו הנרי! ירדתי מהאופנוע ולחצתי את ידו. לפי דבריו הדרך קשה אבל אפשרית.

     

    לאחר עוד כמאה קילומטר הגעתי למעבר אטיגאן (Atigun Pass), המעביר את הדרך לצד הצפוני של רכס הרי הברוקס (Brooks) הדרך טיפסה במתינות המתאימה למשאיות כבדות. ונטתה בפניות מתונות. בראש המעבר ניכרה עבודת מפלסות שלג ומכבשים שהידקו את הנתיב. עדר עזי הרים לבנות הפתיע מימין. אחרי המעבר, הנוף הפך שטוח ורחב. מכוסה דשא צהבהב ואפילו לא עץ אחד.

     

    הדרך החליפה את איכותה מדי כ-50 ק"מ, פעם סלולה ופתאום עפר חצצי. פתאום ישרה כסרגל ולפתע סדרת פיתולים לא ברורים, כשצינור הנפט כל הזמן בזווית העין. עדרי קאריבו שוטטו במרחבים סביב. הייתי מרוכז ברכיבה כי ידעתי שאני לבד לגמרי. שגיאה אחת קלה של חוסר תשומת לב והמסע נגמר כאן. נכון, יש משאיות שעוברות ומפקחי תחזוקה בטנדרים. אבל כשהם יגיעו, כבר עלול להיות מאוחר. חמישים המייל האחרונים לפני דד-הורס היו אכן הורסים. חצץ גס, תחוח וחרוץ בתלמים שהובילו מדי פעם החוצה מהדרך לתוך בריכות מי הקרח שליוו את הדרך משני הצדדים.

     

    האופנוע הכבד לא היה קל לשליטה, אך כאן בא לידי ביטוי ניסיון אותו צברתי בדיוק לקטעים כאלה. הרגשתי שאני במה שקוראים "רגע אמת". זה עכשיו או לעולם לא. עמוד על המשענות, תקע מבט קדימה ורחוק ותן בגז בלי להסס. וזה עבד עד למטר האחרון בכניסה למחנה קודחי הנפט. הגעתי ל"מלונית הקאריבו". רגע מרגש בשבילי. עובדי המקום קיבלו אותי בכבוד ראוי כששמעו שעשיתי את הדרך לבד, ועובדי קידוח שהגיעו למקום לקראת הערב ניגשו לטפוח על השכם.

     

    בינינו, בסולם מאחד עד עשר, הקושי היה לא יותר מארבע. היה ברור לי כי ללא הכנות יסודיות, כולל אימוני רכיבה ולימוד הציר הייתי מדרג את הקושי בדרגה שמונה. נרשמתי במלונית, שהיא חיבור מודולרי של כמה עשרות יחידות בגודל מכולה סטנדרטית המחופות בבידוד מיוחד (חל איסור לקמפינג באיזור מסיבות ברורות). 190$ ללילה ועוד 50$ עבור 3 ארוחות -בופה חופשי. לראשונה מזה שבוע הרגשתי מיטה תחת עצמותי.


    במעלה מעבר אטיגאן

     

    בפעם הבאה: דד-הורס - מקום חי עם אנשים אמיתיים. הדובים שכל כך רציתי ולא היו. הדרך חזרה לפיירבנקס. דגל ישראל בלב אלסקה ושריפות ששלחו בעלי חיים לכבישים.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום שעושה רושם
    צילום: יוני בן-שלום
    פול מאוטווה
    צילום: יוני בן-שלום
    לצד הדאלטון היי-וויי
    צילום: יוני בן-שלום
    על אופניים. ג'יל
    צילום: יוני בן-שלום
    סמל החופש והעוצמה
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים