שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "החבר'ה שואלים אם הציצים שלך אמיתיים"

    החלטתי שנמאס לי להתעסק בזה. כמה אפשר להיכנע לתכתיבים? ומה איכפת לי מה הולך היום או מה גברים אוהבים? למען השם, ואם בעשור הבא שוב ציצי קטן יחזור לאופנה?

    בסוף כיתה ח' הבנתי שהגנטיקה המשפחתית פשוט דפקה אותי. מה דפקה? כל הבנות בכיתה שלי כבר לבשו חזיות ראשונות והבנים משכו בהתלהבות מאחור, לפעמים היה נדמה לי שה"איייי" הזה שלהן היה רק כדי לעורר תשומת לב ולנפנף בזה שהניצנים אכן נראו בארצן, רק אצלי היתה הארץ שוממה.

     

    סבתא שלי אמרה שאין מה לדאוג, שגם אצלה הסיפור התחיל טיפה מאוחר, אבל שום דבר לא שכנע אותי, למרות שהתוצר הסופי שלה היה ללא ספק מלבב. אבל המשכתי להאמין שלפחות הסממן הנשי היחידי שלי (שכן הייתי קצת טום בוי) יפציע בסופו של דבר, אחרת אפשר להסתפר קצר ולעבור לשחק כדורגל עם הבנים.

     

    טקס הסיום. עוד רגע אני עולה לבמה, אחוזת התרגשות, אבא ואמא בקהל, אחי הגדול, גם הדודים. הבנות בטירוף, ואני נועצת מבטים מתקנאים בעיגולים הקטנים שבולטים להן מבגדי הגוף. כבר חודשים שהבנים בשכבה לא מפסיקים לצחוק, לרכל ולהחליף רשמים. "ראית איך הם קופצים אצל נטע לי ב'הבוקר בא'?" ימים של סבל ובכיות אין ספור לאמא, למחנכת, ליועצת ובינן לבין עצמן, ורק לי אין מושג על מה המהומה. על מה הן בוכות בכלל? שיגידו תודה.

     

    אז הגעתי לתיכון וכלום לא השתנה, החלטתי שאני לא בעניין של ריפודים ושבכלל כל העניין הזה נראה לי כמו הונאת הציבור (למה לזייף את מה שאין? הרי בסוף תתגלה האמת המרה). הלכתי עם צמוד והמשכתי לקוות לימים טובים יותר, ושוב דאגתי להזכיר לעצמי את השושלת המשפחתית, רק לא הבנתי מה בדיוק התפקשש בדרך.

     

    פתאום הקטנים התחילו להראות נוכחות בשטח

    לקראת סוף השנה הכל השתנה. לא בן-לילה אמנם, אבל פתאום הקטנים התחילו להראות נוכחות בשטח, גיליתי להפתעתי שלא רק לי הם תפסו את העין, אלא גם לכל גברבר צעיר שהתחלף לו הקול. נורא התלהבתי בהתחלה וחשבתי "יש, יש! סוף סוף קצת נחת מהמשפחה", אבל עד מהרה הסיפור הפך לפחות נחמד, פחות פרופורציוני לגופי הקטן ולגובהי שנישא ל-1.53 בלבד, קצת "כבד" לטעמי ומביך ברמות שלא ניתן לתאר.

     

    השיא היה בבגרות בהיסטוריה, כשאחד הילדים בכיתה פנה אליי לפני הבחינה: "תגידי שחר, חברים שלי שואלים אם הציצים שלך אמיתיים".

     

    הזדעזעתי כולי, החלפתי שלושה צבעים בדקה, אדום, צהוב, ובירוק החלטתי להשיב מלחמה - "ומה אתה אומר להם?". זה השתיק אותו, לפחות לבינתיים.

     

    אבל תשומת הלב לא פסקה, השיא היה בערבי שישי, כשהיינו יוצאות כל הבנות לבלות, ורחוב המסגר בתל אביב היה הומה מכוניות, אין ספור צפירות וקריאות בנוסח "תגידי מותק, יש לך יומולדת? לא? אז למה הבלונים?", ו"אחחח.. בריאות בריאות". חשבתי שאני רוצה למות, לא לצאת יותר מהבית, להסתגר בחדר עד תום גיל ההתבגרות, ועל הים בכלל לא רציתי לחשוב.

     

    בתקופה שיעל בר זוהר היתה תלויה כפוסטר באוהל המילואים של אבא שלי, הגעתי למסקנה שממש קשה לחיות פה בארץ עם כל כך הרבה תגובות והערות בלתי פוסקות. זה היה מביך, משפיל, ובעיקר לא מובן מדוע למה, ואיך לעזאזל הפכתי להיות סמל סקס בקרב כל גבר ישראלי מצוי.

     

    דודה שלי אמרה שגברים הם ככה, ולא צריך להתרגש מכל אחד, וגם צריך לזכור שאני בשיא ההתפתחות המינית שלי, אז "הכל פתוח". לא הבנתי מה זה אומר, אבל בעיקר בכיתי לה שאלך רק לחוף שיש בו הפרדה. היא צחקה, אבל אני כבר מזמן הפסקתי.

     

    לא היה פשוט למצוא בגד ים

    עברו השנים, שום דבר לא השתנה. לא כל חולצה התאימה לי, גם לא היה פשוט למצוא בגד ים, היו ימים שממש התעצבנתי עליהם והיו ימים שקצת פחות. ניסיתי לחשוב ולהבין שזה מה שנתן לי הטבע/ האל/ סבתא... ובאמת הבנתי שאני אמורה להודות להם על כך, אבל שוב, לא כל כך הבנתי על מה.

     

    אחרי שהטיפש עשרה עזב אותי במנוחה, ואולי בשל התעצמות ארגוני נשים בשנים האחרונות, נוכחתי לגלות שקיימים עדיין מספר איים (מצומצמים, אומנם) של שפיות במזרח התיכון. הביקור בים אחרי שנים הביא עימו בשורה חדשה - 75B כבר מזמן לא אטרקציה. על החוף ראיתי הכל: ציצים ענקיים מדי, ציצים עגולים מדי, ציצים מדויקים מדי, ציצים שלא זזים מדי. שלל המנתחים הפלסטיים יושבים בביתם הממוזג בלילות הקיץ החמים ופשוט משמינים מנחת. המציאות טפחה על פניי, סטנדרטיות הפכה לפסה.

     

    החלטתי שנמאס לי להתעסק בזה. די כבר, כמה אפשר להיכנע לתכתיבים? ומה איכפת לי בכלל מה הולך היום או מה גברים אוהבים? למען השם, ואם בעשור הבא שוב ציצי קטן יחזור להיות אופנתי? מה אז? ואם אני אהיה עם מאה בנים, וכל אחד יאהב משהו אחר, מה אז?

     

    החלטתי להיות מרוצה ממה שיש. ממה שהטבע חילק לי, ממה שהאל העניק לי, ממה שסבתא (שתיבדל לחיים ארוכים) הורישה לי ומהעובדה שהם יפים גם היום, עומדים גאים והופכים לסמל הנשיות היפה בעיניי - מרוצה, גאה במה שיש לה, ולא שילמה עבור זה אפילו אגורה.  

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "יש לך יומולדת? אז למה הבלונים?"
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים