אהרן ברק, הפוך!

"אם תשאלו יהודי אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים, הוא יגיד שכן" – אמר אהרן ברק בכינוס משפטנים, ואלמלא הופך היוצרות ההיסטורי היה "המאור המשפטי הגדול" במקומותינו, ראוי אולי היה להסתפק במענה לקוני ולהפטיר כלפיו: "הפוך, גוטה, הפוך".

הרי מי שמעיד על עצמו כ"קאפלוש מאכער" (עושה הכובעים) של המשפט הישראלי, שהיה יותר מעשור דמות מפתח בעיצוב דמותה של המדינה, בייחוד ברוח העדפותיו הערכיות, בכל זאת זכאי ליותר ממענה קצרצר ותמציתי, ואולי בעיקר לכמה תזכורות היסטוריות.

כך, ההיסטוריה המעט נשכחת שמתעקשת שלא להסביר את פניה אפילו למחולל המהפכה החוקתית, מספרת לנו למשל כי גם כאשר "הגיזרה הטריטוריאלית" שהוקצתה ליהודים דמתה הרבה יותר למחוז בינוני מאשר למדינה, הצד הערבי חזר ומיאן להשלים עם "רוע הגזרה" שבמתן הגדרה עצמית ליהודים.

כך, בין אם היו אלה הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית-שאן וחלק ממישור החוף (ועדת פיל); או רצועה שבין זיכרון יעקב, פתח תקווה ותל אביב (ועדת וודהד השנייה); או פחות משלושה רבעים משטחי 67' (תוכנית החלוקה) – דחה העולם הערבי שוב ושוב את הצעות ההסדר הבינלאומיות, ולרוב אף צירף לדחיות פעולת טרור ומלחמת חורמה, כדי שחלילה לא נטעה בכוונותיו.

ובקורות הסכסוך הישראלי-ערבי אף כתוב כי מי שבפיו הייתה שגורה הסיסמה "לזרוק את... לים" הוא הוא זה שפתח במלחמה כבר למחרת ההחלטה על החלוקה ב-1947. וקורות אלה אפילו משכילים לחשוף בפנינו פרטים ארכיוניים עבשים, כמו למשל דבריו של מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, עם פלישת צבאות ערב לישראל ב-14 במאי 1948, אשר קבע כי "אלה יהיו מלחמת השמד וטבח רבתי, שעוד ידובר בהם כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים".

ואולם, ייתכן שלעתים הדברים אינם ברורים דיים, וכך כשנדרש המופתי חאג' אמין אל חוסייני להבהיר בשידור רדיו מה פירוש הצירוף "לזרוק את היהודים לים", הוא הסביר ללא כחל וסרק כי פירושם הוא "להרוג ביהודים". היה זה אך כמה שנים אחרי שנכזבה תוחלתו מההבטחה שקיבל מהפיהרר ב-1941 כי "מטרתה היחידה של גרמניה עם כיבוש המזרח התיכון היא השמדת היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".

אהרן יוצא מהארון

אלא שמתברר כי מדינת היהודים, שהייתה ועודנה לצנינים בעיניהם של שכניה ושאר צאצאיו הרוחניים של המופתי, היא גם לרועץ מוסרי בעיני נשיאים עליונים מכהנים ולשעבר, אשר אינם יודעים לאן להוליך את "כלימת האפליה של ערביי ישראל".

כך, לאחר שעמד על משאת נפשם של היהודים בענייני "זריקות ערבים", הוא הבהיר עד כמה הוא "מאמין גדול במדינת כל אזרחיה", כמובן עם שימור אופייה היהודי. למעשה, בניגוד למרבית דברי הביקורת על יציאתו של אהרן (ברק) מן הארון, הרי שכבר בעת כהונתו הוא ציין במפורש, הן בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" הן בטקס השבעת שופטים לאחר מכן, כי "ביהדותה של ישראל אין כדי לשלול את אופייה כמדינת כל אזרחיה".

הגמלאי ברק אינו מבייש את השופט העליון ברק, פשוט משום ששניהם חד הם. אין כאן כל משבר זהות, היסודות הפוסט ציוניים בקרב מי שנשא את אחת המשרות הבכירות במדינה, שנגלו לכאורה רק עתה לעין כל, היו שם כבר בעת כהונתו, לפחות לקראת קצה, גם אם לשונו אז הייתה משוחררת מעט פחות.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה