שתף קטע נבחר

חוצה אמריקות: פרידה מקנדה

הימים האחרונים בקנדה ערכו ליוני בן-שלום היכרות עם ערים מוזרות יותר ופחות, ובראשן גראנד פריירי, עם הקזינואים והבינגואים באמצע שומקום, וג'אספר - עיר שצריך לשלם עבור כניסה לתחומה

עם אירגון הציוד בהשכמה בטוד-ריבר, מצאתי כי האופנוע הקר ספח בלילה לחות וטללים על אף הכיסוי שאני מקפיד להשליך עליו בערבים. קבעתי שסדר העדיפות במסע הזה הוא קודם כל שלמות ותקינות הפרד הזה. אני יכול לדלג על ארוחה או לישון על קוצים, אבל הוא יקבל הכל. כל הזמן והכי טוב. אין לי מה לעשות בלעדיו.

 

הנוף ההררי בו רכבתי בדרך לפורט נלסון (Fort Nelson) העביר אותי סוג של שיקום מיומנויות רכיבה שהתנוונו אצלי מאז עברתי מסיאטל לתוך מישוריה של קנדה. הטילטולים מצד לצד במרווחי פניות הדוקות, בירידות קצרות בסיומן לולאת אס כפולה רחבה ונדיבה, דירבנו את השובב שבי. אבל מייד נרגעתי, ומסיבה מאוד פשוטה: הכבישים מלאו מכוניות מטיילים ובעיקר קראוונים שנהגיהם ידועים כגרועים בתבל. ולכן העברתי סוויץ' לתוכנה שהורדתי למוח מ"פראנויה דוט קום", כלומר רכיבה הגנתית בה עולה סולם הסיכון מצד נהגים אחרים לגוון אדמדם.

 

פורט נלסון נשארה בתפקיד ההיסטורי שלה מאז נוסדה - נקודת עצירה והצטיידות למי שעובר בדרך לאופק או שבא ממנו. כאן הכביש עושה פנייה חדה דרומה, כלומר, ירידה כל הדרך לגבול ארה"ב. עצרתי לתדלק את האופנוע ואת עצמי ולמלא את ארגז האוכל ליומיים. פגשתי את סינג, מהגר סיקי שסיפר לי בקיצור איך הגיע לכאן בעקבות בתו ומצא כאן קהילה תוססת של בני ארץ מוצאו. והמשכתי על ה"אלקאן" בכיוון העיירה פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) המחבקת את הכביש במרחק כשלוש מאות ק"מ. הנוף, כמה נדוש, הפך למישורי, חלק ומתוח כמו עור תוף כשבאמצעיתו תפור הכביש ישר. לפעמים הרגשתי שאם במקום צמיגים היו לי חישוקי סכינים בגלגלים, הנוף היה פשוט מתפקע לשניים.


שמיים כחולים, הרים מצופים בלבן והרבה ירוק. הרוקיס 

 

מהשקט אל הקזינו

לקראת ערב (סוף סוף צללים וחמוקי נוף) הגעתי לחניון פרטי מתוחזק בקפידה ראויה בכניסה לפורט סיינט ג'ון. 20 דולר השכיבו אותי בפינה שקטה ונוחה על הדשא המרכזי. פגשתי כאן את שון ראיין, אדם עצוב ואובד. גם עצות וכנראה גם גיאוגרפית. שון מפרנס עצמו משליפת ממירים קטליטיים ממכוניות ישנות. הממירים מכילים כמה גרמים של פלטינה, מתכת יקרה שלה תפקיד בתהליך "טיהור" הגאזים היוצאים מהמנוע. הוא שולח את הממירים לחברה אמריקנית המזקקת את החומר ומקבל משהו כמו 170 דולר ליחידה. אבל כרגע השוק תקוע והוא בדרך לחפש את עתידו בצפון יוקון. הקשבתי לו ארוכות וניסיתי לתת לו זוויות ראייה שונות מעולמו הצר והלוקאלי. חיסלנו ביחד כמעט חצי מיכל תחליב נגד יתושים עד שהוא הבין את הרמז. מעבר לברזייה הגיעו טרי וג'ואן שבאו לומר ערב טוב. הם מתגוררים באחד הקראוונים במתחם כבר חודש ויישארו כאן עוד חודשיים. הם כאן לרגל עבודתו של טרי בחברת דלק. וזה היה הרמז הראשון לאדי הנפט שעוד יעלו באפי בהמשך.

 

למחרת יצאתי לדרך בשעה מוקדמת. תכננתי מסלול מורכב שיתכן ויצריך זמן נוסף. כיוונתי לעיירת הנופש במזרח הרי הרוקיס הקנדיים – ג'אספר (Jasper) משהו כמו 400 ק"מ אם אצליח לקצר. לאחר שעה רכיבה הגעתי לדוסון קריק (Dawson Creek) עיירת המחוז הנחשבת יותר באיזור והלכתי לגעת בשלט המציין את נקודת האפס של ה"אלקאן" צפונה. זהו, הציר הזה הסתיים.


היעד: ג'אספר. משלמים בכניסה

 

משם יצאתי מייד לעיר הבאה במפה ששום דבר לא הכין אותי ממש לקראתה. באמצע שומקום במישורי האין סוף - בום! עיר עם רמזורים, רשתות חנויות, מבני ענק של מרכולים עצומים, מכוניות פאר, בפינה אחת מכון ניקוי רכב בו נערות בביקיני עוטפות רכב בקצף וגברים יושבים בצד ממתינים בהנאה לרחיצה שהלוואי ולא תסתיים וממול מבנה עליו שלט "קזינו" ובהמשך בניין "בינגו" ועוד קזינו ועוד אחר ובקצה הרחוב - מבנה האוניברסיטה של העיר גראנד פריירי (Grande Prairie) עם ארכיטקטורה שלא מתחברת לכלום. מה אומר, זה כאילו בתוך מנה גלידה יחביאו לכם כפית טבאסקו. לקח לי כמה דקות להתאפס ולהפסיק לצחוק. גראנד פריירי היא בירת הנפט של אלברטה, ואלברטה היא עושת הכסף הגדולה של קנדה כי בה נמצאים מרבצי עתודות הנפט מהגדולות בעולם (קרוב לאלו שבמפרץ הפרסי) בדמות "חולות זפת" אשר בתהליך מורכב מזוקקים לנפט. וכאן מסתובב הרבה כסף שמישהו צריך לאסוף.

 

לקחתי אוויר וכמה צילומים ויצאתי בדרך צדדית שנראתה לי אמורה לקצר כמה מאות ק"מ, אם לא אתקל בבעיות תשתית. הכביש עלה וירד ושוב קצת פניות והרבה יערות. עברתי ליד מכרה פחם שפצע את הנוף בכתם שחור ומכונות כרייה שכמו הזדקרו מכל שלוחת הר מיוערת. ומייד אחריו במעלה ההר עיירה רדומה ושלווה בה תדלקתי. בתחנה פגשתי את קן נייפר, בעל המקום, שבתוך חמש דקות שפך את מר ליבו על ניוונה ונסיגתה של גראד קאצ' (Grand Cache) בה הצעירים בורחים ולזקנים כבר אין כוח לשלוף פחם מהאדמה או לנסר עצים.


שוטפות בביקיני

 

כרטיס כניסה לעיר

ג'אספר הלכה והתקרבה, קו הרי הרוקיס הכחלחל והמשונן ששוליו העליונים היו עטורים באבקת סוכר שנשרה מאיזו נפה אלוהית. ועננים מפוספסים סימנו נתיב אליהם בשמיים, כמו תלמים של נוצות. הרגשתי שאני נמשך אליהם כמינוס לפלוס. נשאבתי לתוך הקסם.

 

"10 דולר בבקשה", העיר אותי איש בבוטקה באמצע הכביש כמה קילומטרים לפני ג'אספר. כן, העיירה יושבת בתוך פארק לאומי וכדי להיכנס בשעריה יש לשלם תמורת כרטיס שכוחו יפה ל-24 שעות (קדימה ירוחם, אילת, ראש-פינה - שימו בוטקה בכניסה). חניון מימין לדרך נתן הרבה רוגע תמורת סכום סביר והחושך טרק את היום.

 

בוקר עם תה מהביל ב"סופט רוק קפה" במרכז ג'אספר ואינטרנט חופשי. פצחתי בעוד יום מנוחה שכלל שוטטות רגלית בג'בלאות סביב ופגישות עם טבע שעובר מאביב לקיץ. הגיע זמן להכניס את האופנוע לטיפול. מאז יצאתי לדרך גמאנו מעל 10,000 ק"מ וגם הצמיג האחורי נשחק וטעון החלפה, גם בעקבות הטראומה שהוא עבר בכביש הדאלטון בצפון אלסקה. בקיצור, אני שובר ישר ושמאלה לעיר קלגארי (Calgary).

 

את רוב היום העברתי בנסיעה איטית ועצלה בין גושי הסלע בתוככי הרוקיס. זה מקום שמלטש את עקרונות הצניעות. הרגשתי באמת מול יצירת פלאים והודיתי לגורלי הטוב ששם אותי כאן לרגע ארוך ומזקק. מחנה מטפסי הרים היה המקום הבא בו נטיתי אוהלי ולמחרת המשכתי לכיוון קלגארי. בין המיילים הרבים שאני מקבל, הציצה אלי הזמנה פתוחה של רוני ואדם המתגוררים בקלגארי להניח ראש ולשמוע עברית אם אחלוף בסביבה. אז יצרתי קשר עם רוני שבקול עליז ושמח הזמינה אותי לביתם מייד.

 

השניים נפנפו לעברי מעבר לרחוב מפתחו של בית קפה שכונתי. מסתבר שהגעתי ברגע היסטורי. הם ישבו עם נציגת החברה שמכרה להם את הדירה החדשה אותה רכשו ואליה יעברו בקרוב. תחשבו שאתם עם העט ביד, מול חוזה משכנתא. צריכים להבין ולהפנים דברים, חתימות וראשי תיבות, והנה נופל עליכם איזה נודניק לא מגולח עם אופנוע - כדי להבין איזה אנשים מיוחדים פגשתי. רוני ואדם, זוג בגילה של בתי הצעירה, הכירו בארץ כשאדם, יליד קלגארי, בא לבקר ואחר כך חזר לקנדה. לא עבר זמן ורוני הבינה משהו, והתייצבה כאן. מאז הם ביחד. אדם עובד עם צעירים מוגבלים ורוני היא שפית במסעדה צמחונית. הוזמנתי לדירת החצי מרתף אותה שכרו עד לקניית דירתם. פוטון הונח בחדר הצפוף ונפלתי עליו כמו סלע מהרוקיס. בבוקר חיבוקים ונפרדנו איזה כיף. תודה!


רוני ואדם. זוגיות בקלגארי

 

האופנוע אושפז לצורך טיפול שוטף והחלפתי גם משקף בקסדה. כעבור שלוש שעות נפרדתי מקלגארי, המרכז העסקי החשוב בקנדה שממזרח לרוקיס, על גורדי השחקים שבה, השכונות המטופחות שלה ועל שני אנשים נהדרים שבחרו בה.

השמיים החלו לשפוך מים. והרבה. ואני? מיטלטל ברוח העזה. כמו ספן עברי בסערה, ידי שלוחות לפנים, אוחז בקצות מוט מתכת הרתום למכונה ופי מלא שירי געגועים לאשה, למולדת ולצלחת מרק עדשים חמה.

 

אחצה את הגבול לארה"ב מחר.

 

בפעם הבאה: מונטנה הירוקה. איידהו - והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסולט לייק סיט ורוג'ר שנגע לליבי, וגם יוטה שצבעה את המסע באדום ואת המושג שלי על יופי בזהב שקיעות.

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קלגארי
צילום: יוני בן-שלום
הרוקיס הקנדיים
צילום: יוני בן-שלום
קזינו ועוד קזינו
צילום: יוני בן-שלום
יום אחרון בקנדה
צילום: יוני בן-שלום
מומלצים