פרידה: כולנו מחפשים את ה"קלוז'ר" המפורסם
כולנו רוצים לדעת למה נגמר, או לחתום את הקשר הזה בפעם אחת אחרונה בצורה שלא היתה אפשרית ברגע הפרידה עצמו. בשביל מה אנחנו צריכים בכלל את הקלוז'ר הזה?
הייתי מבקר חברה שגרה במרכז תל אביב, ישן אצלה, ויוצא להסתובב ביום חופשי בשדרות רוטשילד הנפלאות או בשינקין (שמשום מה תמיד מפוצץ אנשים – אין לכם עבודה?!), נהנה מהמראה של בחורים יפים שבדיוק התחילו להתקלף מהשכבות של החורף, מסתובבים להם בגופיות ומכנסיים קצרים, עוד לא לגמרי סובלים מהחום והלחות הידועים לשמצה, וכולם מפזרים חיוכים של אופטימיות לכל עבר.
אבל בשנים האחרונות, איכשהו, האביב ותחילת הקיץ הפכו להיות מעיין קטליזטור לפרידות. כל מיני אנשים מסביבי, שהיו בזוגיות משגשגת פחות או יותר, כולל עבדכם הנאמן, מצאו את עצמם "סוליקו" בשוק הבשר בלי מושג איפה לשים את הידיים והרגליים.
אני מסתכל עכשיו, בפרספקטיבה של שנה, על מילים שכתבתי במקום אחר אחרי פרידה מאוד קשה. כתבתי שם משהו שיכול להיות מובן מאליו לרוב הקוראים שחוו פרידה בשלב זה של חייהם הבוגרים – פרידה היא סוג של אבל, שבו אתה נפרד מאדם שהיה חלק מחייך, בידיעה שהוא לעולם לא יתפוס את אותו המקום בהם, אם הוא יתפוס איזה חלק בהם בכלל, מלבד זכרונות מתוקים יותר ופחות.
אני רואה את הפרידות מסביבי היום – פרידות כואבות, שמלוות בכאב שהופך להיות פיזי בשלב מסוים. מעין הרגשה כזאת שמישהו לוקח לך את הלב ומוחץ אותו הכי חזק שאפשר. תאמינו לי, זה כואב יותר מבעיטה בביצים. אני רואה אותן בפרספקטיבה הזאת, של שנה, ומנסה לחשוב מה לעזאזל אנחנו צריכים לעשות כדי לשחרר?
משהו שהתפוצץ לך בפרצוף
יש מקרים בהם זה מאוד ברור. למשל, אם הפרידה מוסכמת על שני הצדדים ונובעת מתוך שינוי ביחסים. במקרים כאלה, ואם יש עניין משותף, האהבה תהפוך לחברות אמיצה, מעין אחווה. מצד שני יש פרידה מתוך כעס – על בגידה, על שקר, משהו שהתפוצץ לך בפרצוף או אמיתות איומות שגילית פוסט-מורטם - ואז השחרור הופך להיות פשוט וקל.
אבל מה עם המקרים שבאמצע? מקרים בהם אהבה זה פשוט לא מספיק בשביל להחזיק משהו שמונח, טכנית, על כלונסאות רופפות?
המקרים בהם האהבה עוד שם הם הכי קשים לעיכול. יש בך את הרצון להכריז בקולי קולות שהאהבה תנצח הכל, אבל היא לא, לא משנה מה תעשה.
אני עדיין מחפש את התשובה לעניין, וכל המקרים שמסביבי עדיין לא מסייעים לי למצוא את פתרון הקסם. אני לא חושב שפתרון הקסם הוא בצעדים הדרסטיים, כגון מעקב אובססיבי שלא יבייש את מר טופז ומארבים ליליים ליד ביתו של המיועד-לשעבר, או מחיקת כל זכר להיסטוריה המשותפת או לאפשרות ליצירת קשר (פעם זה היה פשוט, מוחקים מהטלפון. היום צריך למחוק גם מפייסבוק, טוויטר, מסנג'ר, אטרף, ג'ימייל וכדומה). אולי הדרך הפשוטה ביותר למחוק את הכל היא לקפוץ למים העמוקים ולשנמך את הקשר לידידות נטו, תוך נשיכת שפתיים במאמץ להתגבר?
אני חושב שבסופו של דבר, מה שכולנו מחפשים אחרי קשר שנגמר ככה, הוא ה"קלוז'ר" המפורסם, שנמצא בעיקר בפרקים של "חברים" ו"סקס והעיר". כולנו רוצים לדעת למה נגמר, או לחתום את הקשר הזה בפעם אחת אחרונה בצורה שלא היתה אפשרית ברגע הפרידה עצמה. שמעתי על קלוז'רים של מריבה קולנית, על מכתב נוקב, על שיחת הבהרה, ואפילו על סקס של קלוז'ר שאחריו השולחן נקי.
למה האושר שלנו טמון במילים של מישהו אחר?
בשביל מה אנחנו צריכים בכלל את הקלוז'ר הזה? למה האושר שלנו טמון במילים של מישהו אחר? אני חושב שבבסיס שלנו, בתור בני אדם, אנחנו רוצים את האישרור הזה שהאהבה עדיין קיימת שם, שאנחנו עדיין מושכים מספיק, שווים מספיק בשביל שיבוא יום ומישהו אחר ייבחר בנו. אנחנו רוצים לדעת שלא עשינו משהו לא בסדר.
כמו שלימדו אותי, החיים הם לא תוכנית כבקשתך. הקלוז'ר החמקמק הזה לא תמיד יגיע, ולא דווקא בגלל שהצד השני לא מוכן לספק תשובות. לפעמים, הצד השני לא יכול לספק את התשובות, מפני שהן לא קיימות. רק לקוסמוס יש את התשובה, והקוסמוס, כמו מרכז שירות לקוחות ממשלתי, נותן מענה בימים אי זוגיים של ירח מלא בין השעות 12:01 ל-12:08.
במקרים כאלה, נותר לנו להחליט שכמו שאנחנו יודעים לחקות סצינות סקס לוהטות מסרטים אמריקנים, אנחנו מעיפים בבת אחת את כל הדברים מהשולחן המשרדי שלנו, אבל במקום להשתרע שם בשניים אנחנו משתרעים שם לבד, עוצמים עיניים, לוקחים נשימה ארוכה ומחייכים.
לפנייה לכתב/ת 
