"עכשיו כשאת גרושה, קחי את עצמך בידיים"

אני יושבת על הספה האדומה בדירת הקרקע התל אביבית שלה, קרני שמש חמות חודרות מבעד לתריסים וריח צואת הכלבים שכמעט דרכתי עליה בכניסה לבניין מצליח לפלוש לתוך הסלון הקטן אך מעוצב בשיק של עניים. היא שרועה מולי על ספת הקטיפה שקיבלה מהאקס המיתולוגי, שואפת חזק על ג`וינט שהשאיר לה הנוכחי. צלילים של מייסי גריי יורדים עלינו מהדירה למעלה, וקולות המהומה של שינקין מהולים באובך התל אביבי כמעט ובולעים את החמצן בחדר. ובכל זאת, יש מין תחושה של רוגע, הרבה יותר שלווה מהנוף הפרברי של חלון ביתי. אני קמה וניגשת לראי הענק שעומד על הרצפה, נשען על קיר צבוע כתום-משמש.

"לא שמנת", אומרת לי חברתי, ששוקלת 44 קילו אחרי ארוחת שחיתות. "התעגלת. את אמא. זאת התעגלות של הריונות. אני מקנאה בהתעגלות הזאת שלך".

מאז שהתגרשתי למדתי לצחוק ממשפטים שכאלה. בהתחלה הייתי נעלבת, אחר כך מתעצבנת, ובשלב מסוים פיתחתי כישורי התעלמות של שומר בארמון באקינגהם. אבל אחרי אינספור משפטי פרגון דמיקולו כמו "עכשיו כשאת גרושה, את צריכה לחשוב פעמיים לפני שאת קונה ג`ינס ב-700 שקל", או "עכשיו כשאת גרושה, הרגליים שלך צריכות להיות מגולחות תמידית, שלא לדבר על שפם ושחי", למדתי לצחוק מהאבסורד. בכלל, אני מרגישה שאני עוברת סוג של תהליך למידה.

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת להיות לבד. לא ליהנות ממנו, אלא לחיות איתו בשלום, מבלי לפתוח איתו בעימות חזיתי. נכון שכמות החברים שיש לי, והאנשים מסביבי, יכולה הייתה למלא את הטיטניק, אבל זה לא אותו דבר. אני אשה של ביחד שלומדת להיות לבד.

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת להיות ממוקדת. לכוון את הפוקוס שלי למקום הנכון, שמשתנה בהתאם לסיטואציה ולמצב הצבירה. אני גם לומדת להיות יותר מרוכזת, מבלי לאפשר למחשבות שלי לאבד כיוון בדרך אל המטרה כתוצאה מבלבול וחוסר ודאות מתעתע. דברים מקבלים פרופורציות בריאות יותר, נכונות יותר, סדרי העדיפויות שלי תקינים.

אני לומדת לתקשר עם המין החזק מבלי לפלרטט

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת לתקשר עם המין החזק מבלי לפלרטט. עד כמה שזה נשמע הזוי, הסטטוס ה"חוקי" נתן לגיטימציה לסוג מאוד מסוים של התנהלות, שהיתה מקובלת ואפילו מתבקשת לאור הנסיבות, שהיום כבר אין להן לא בסיס ולא סיבה. אני גם לומדת שאני לא טיפוס של קז`ואל סקס. לפעמים. תהליך למידה כבר אמרתי?

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת שאני שייכת לז`אנר: יש ברים של גרושות, חולצות של גרושות, אפילו שמעתי שיש לק של גרושות. יש לי חבר טוב שטוען שלהיות גרושה זה כמו להתהלך עם שלט "פנויה להובלות" על המצח. חבר אחר טוען שלגרושות יש רק מטרה אחת בחיים, וזה למצוא בן זוג שיממן אותה כדי שתוכל לשוב לחיות ברמת החיים אליה התרגלה לפני שהתגרשה. ודווקא חבר נשוי חושב שגרושות הן הכי אחי. הן זמינות, אין להן דרישות, ותמורת כמה מילים עטופות בצק סוכר הן נותנות שירות עם חיוך. מקסימום תמורה בעד מינימום השקעה. לאוהבי הז`אנר בלבד, כמובן.

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת לחשוב גם על עצמי. בתוך האנדרלמוסיה של השיגרה והמרוץ של החיים, אני מוצאת זמן מוקצב שהוא רק שלי. לפעמים בגלי צונאמי שמעיפים אותי לקיבינמט של אנרגיות מטורפות, לפעמים בטפטופים קטנים, שמעניקים לי רגעי קסם של שלווה נפשית. אני לומדת לנצל את הזמן הזה לטובתי, ולעיתים לחלוק אותו עם אחרים יקרים לי. בזכותו, אני חברה יותר טובה, אמא יותר טובה, ואשה טובה יותר בהרבה.

עכשיו כשאני גרושה, אני לומדת לנשום סדיר.

אני מביטה סביבי על אותה דירה תל אביבית, שבימים יציבים יותר קינאתי בה והרגשתי בה הכי משוחררת בעולם, כמעט רווקה. ואני מסתכלת על חברתי, "הכלה המיוחלת", ולא יכולה שלא לתהות, אם האגדה שהיא רוצה בה כל כך תוביל אותה אל החלום הבורגני האוטופי, או הישר אל מדרגות הרבנות.

שתבגוד בהחלטות שלה, אבל תישאר נאמנה לנפש שלה

אין דבר שהייתי רוצה לאחל לה יותר מאשר את הסוף הטוב, כיאה לכל אגדה קלאסית. אבל החיים מוכיחים אחרת. ועל כך אני מאחלת לה שתמצא את האיזון הנכון שיעשה אותה מאושרת. שתדע לבחור נכון, ולא להיכנע לפשרות כתוצאה מתכתיבי החברה ושעונים ביולוגיים. שתדע לצחוק על העולם אבל לא על עצמה. שתבגוד בהחלטות שלה, אבל תישאר נאמנה לנפש שלה. שתתגעגע, אבל שלא תרגיש כמיהה. ואם היא תצא מזה עם סימני מתיחה בבטן וריח תמידי של גרבר אפונה, זאת לא תהיה סיבה לצאת לקרב. כי כל עוד שזה לא ייגמר בגירושים, היא כבר מובילה במערכה.