שתף קטע נבחר

למה ערבים "מכחישים" את השואה?

לא מדובר באי ידיעת העובדות, אלא באי הכרה בהן, כצעד מתריס אך גם הרסני בנוגע ליחסי יהודים-ערבים

שיח ציבורי מתלהם ניצת לאחרונה, הן בתקשורת והן בוועדת החינוך של הכנסת, עם פרסום המדד השנתי של יחסי ערבים-יהודים בישראל. המדד, הנערך זה למעלה מ-30 שנה באוניברסיטת חיפה, ייחרת כנראה בזיכרון כמדד שבו "נחשפה" הכחשת שואה נרחבת בקרב אזרחי ישראל הערבים.

 

מה עומד מאחורי הגידול הדרמטי (12.5% בתוך שנתיים) במספרם של האזרחים הערבים, שליש מהם אקדמאים, המסכימים עם ההיגד לפיו "לא קרתה שואה שבה נרצחו מיליוני יהודים בידי הגרמנים הנאצים"?

 

לימוד השואה הוא הרי חובה במערכת החינוך הערבית בישראל. מדובר ביחידת לימוד חובה בהיסטוריה, שנלמדת בכתה י' ועליה נבחנים בבחינת הבגרות. יתרה מזאת, בשנים האחרונות יש התעניינות גוברת של בתי ספר ערביים בשואה, הבאה לידי ביטוי בפרוייקטים בית-ספריים, תערוכות וגם נסיעה לפולין, כפי שנעשה בבתי הספר התיכוניים בדיר-אלאסד ושיח'-דנון. לכן, במידה של ביטחון ניתן להניח כי אזרחים ערבים בוגרי מערכת החינוך יודעים לכל הפחות כי שואת העם היהודי אכן התרחשה.

 

לכן הסבר אפשרי לפער הוא שאין מדובר באי-ידיעה של העובדות אלא באי-הכרה בהן. רבים מן האזרחים הערביים חשים כי במשך שישה עשורים מפנה הממסד היהודי עורף לכאבם, לסבלם ופחדיהם העמוקים ביותר. אין הכרה מצד הרוב היהודי באי-שוויון ממנו הם סובלים, אין ביטוי לתרבות ולשפה הערבית ואין לגיטימציה לנרטיב הערבי-פלסטיני בישראל.

 

ההכרה בשואה מתפרשת בקרב חלק מהנשאלים כאקט של אמפתיה ולגיטימציה לסיבה היסודית שבעטיה הוקמה מדינת ישראל ובעקיפין גם לסבל שנגרם אגב כך לחברה הפלסטינית.

 

מאידך, אי-הכרה בשואה נראית כהזדמנות להתריס כלפי הרוב היהודי ולהכאיב לו, בבחינת: "אתם לא מכירים בכאבנו – לא נכיר בשלכם". במובן זה, לא זו בלבד שאין הכחשה של העובדות, אלא דווקא ההכרה ברגישות העצומה בקרב החברה היהודית לזכר השואה, היא שגורמת לחלק מן האזרחים הערבים לבחור לבטא את תסכולם באופן בוטה שכזה.  

אלא שהכחשת השואה, תהא סיבתה אשר תהא, לא זו בלבד שאינה לגיטימית, אלא שהיא הרסנית למרקם היחסים השביר ממילא בין יהודים וערבים. אן ספק שהיא מצליחה לגרום לכאב של ממש בצד היהודי, אבל אין להמעיט בנזק ארוך הטווח שהיא גם גורמת למיעוט הערבי, המשלם כולו על עיוורונם של מעטים.

  

לדאבון לב, ההידרדרות ביחסי יהודים-ערבים לא נעצרה והיא אף צוברת תאוצה: מלחמות לבנון ועזה, פרשת עזמי בשארה, עימותי פקיעין ועכו, מופעי הגזענות והדה-לגיטימציה כלפי האזרחים הערבים במערכת הבחירות האחרונה ועד הצעת "חוק הנאמנות" - כל אלה פתחו מחדש פצעים ישנים והזכירו לערבים שהם היו ונשארו "אזרחים על תנאי". על כל אלה באה הצעת "חוק הנכבה" לאסור על ציון הזיכרון הקולקטיבי הערבי ביחס לאירועים הטראומטיים שפקדו את העם הפלסטיני. יש להעריך כי מצב דברים זה לא יקטין את ביטויי התסכול של האזרחים הערביים, כולל "הכחשה" של השואה בסקרי העמדות של השנים הבאות.

 

על הרוב היהודי להישיר מבט אל המיעוט הערבי ולהכיר במעמדו הנחות, במצוקותיו ובנרטיב ההיסטורי שלו. הכרה שכזו תקדם תהליכים של שותפות, השלמה ושוויון בין יהודים וערבים בישראל, שהם אינטרס לאומי מובהק של המדינה.

  

אמנון בארי-סוליציאנו, מנכ"ל שותף של עמותת "יוזמות קרן אברהם"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שיעורי חובה בבתי הספר
צילום רפרודוקציה: איי פי
אמנון בארי-סוליציאנו
מומלצים