לבנון שמשתדלים לשכוח

שתי מלחמות משתדלים מאוד לשכוח אצלנו בתחילת יוני ובתחילת יולי. שבוע חם מאוד עבר עלינו בתחילת יוני 1982, והשבוע הראשון של יולי 2006 היה ממש פיצוץ. אבל בישראל 2009 משתדלים לא לזכור.

יום הזיכרון למלחמת לבנון השנייה הפך השבוע ליום השיכחה: אהוד אולמרט שכח לבוא, גם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ שכח להגיע, ושר הביטחון שהבטיח שנסראללה לא ישכח את שמו לא טרח אף הוא. יום לבנון. כך גם לפני חודש. איש לא זכר את יום לבנון הראשונה.

יום לבנון מחייב להביט בעיני הלוחמים שנתקעו במארון א-ראס בחיפוש אחר גופת חברם יונתן ולסיוק ז"ל. להביט בעיני אלה שלחמו בבינת ג'בייל כשזו הייתה למעשה רק סמל פסיכולוגי מול נסראללה ונאום קורי העכביש שלו, ובעיני תושבי הצפון ששרדו חודש ימים במקלטים מול שתי מדינות – לבנון וישראל. לבנון שהפגיזה וישראל שהתעלמה ממצוקתם. להביט בעיני כל אלה ולומר שלמלחמות הבאות, גם בלבנון, נצא רק אם באמת לא תהיה ברירה אחרת.

על סוגיית הברירה יש לדון לפני המלחמה. לא במהלכה ולא אחריה. כי אם במלחמת אין-ברירה מדובר, אין גם ספק שהציבור והלוחמים יחושו בנחיצותה. למלחמה לא יוצאים מתוך לחץ של מנהיגות, לא בגלל כבוד אישי או לאומי, לא בתירוץ של "עד כאן" ולא בתואנה של "עד שם". לא כדי לכפות חילופי שבויים ולא מחשש שארגון טרור יכניע את ישראל אם לא תגיב על פרובוקציה או פיגוע מקומי.

"דרום לבנון הוא המשכו של הגליל העליון", כתב פעם המשורר מאיר ויזלטיר, וניבא ש"על כן עוד נצא למלחמה בלבנון". אבל זו לא גזירת גורל. זה נתון בידי מי שזוכר מדוע יצאנו למלחמות בלבנון ואיך חזרנו מהן, ובעיקר בידי מי שיש לו אומץ לא לשכוח ולא להשכיח. 

סא"ל במיל' איתי לנדסברג, מיוזמי פורום המג"דים, המח"טים והטייסים במילואים