סערה ספרותית

אני לא יודע מי הסופר שכותב את עלילות חיינו ומה עלה בדעתו כשהחליט לתבל את עונת המלפפונים של חודש יולי בסקנדל פרס ספיר; אבל אני כן יודע שמעשיו שינו את חיי האישיים מן הקצה אל הקצה והפילו אותי מן הקומדיה אל המלודרמה ומשם היישר אל הפארסה.

אולי זה המקום להבהיר חד משמעית, לכל מי שחשב אי פעם אחרת או סתם חשד בכשרים, את הנקודה הפשוטה הבאה: אני, ורוב רובם המכריע של הסופרים, לא כותבים על מנת לקבל פרס. זה אמנם נעים לקבל פרסים וכבוד ויקר ולהופיע על מרקעי הטלוויזיה בלחיצות ידיים עם נושא משרה בכירה כזה או אחר, אבל לא זאת הסיבה להשתקעות של כמה שנים, בבדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, מול מחשב, דפי טיוטה ואלף מחשבות נכאים.

אנחנו גם לא כותבים כדי לקבל תמלוגים ולא כותבים כדי לנסוע לפסטיבלים ספרותיים ואפילו לא כדי לזכות בכתבה במוסף ספרותי. כל אלה הם תוצרי לוואי נעימים, פחות או יותר, תלוי בנסיבות, אבל אינם המטרה ולא יכולים להיות המטרה.

הסיבה שאנו כותבים היא שאנו חייבים לעשות זאת. הכתיבה עבורנו, אם יורשה לי לדבר בשם כלל האוחזים בעט, היא צורך לא פחות משהיא ייעוד. אי אפשר שהמניע לה יהיה כסף, כבוד או תהילה – משום שאז יתקלקל בה קלקול מהותי והתוצאה הסופית לא תהא יצירה שוות ערך, אלא טקסט ממוסחר ומונחה מטרה, שלא יעורר דבר בקוראיו.

• המאמר המלא – בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"