ילדים לא מגרשים
כשמדובר בילדי העובדים הזרים והפליטים - הגורל היהודי והמסורת היהודית לא יכולים לאפשר לנו לגרשם מכאן
בימים אלה מונפת חרב הגירוש מעל ראשי ילדי הקהילה הזרה: ילדי גנים, ילדי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, ילדים שחלקם נולדו כאן וישראל היא הבית היחיד המוכר להם, וילדים של פליטים שברחו בעור שיניהם מן הטבח בדרפור ומרדיפות אחרות ברחבי אפריקה. ליתר דיוק, ב-1 באוגוסט אמורה יחידת עוז של רשות האוכלוסין וההגירה להתחיל במעצרים, כולל של ילדים, מתוך כוונה לרכזם ולגרשם מן הארץ – ואת זה, עד כמה שהדבר נוגע לילדים, חובה עלינו לעצור.
חובה עליונה למנוע את מעצרם וגירושם של הילדים חלה קודם כל עלינו הישראלים שהם אנשי חינוך, רפואה ורווחה. חובה זו נובעת מן האתיקה של מקצועות אלה: בחינוך, ברפואה וברווחה אין זרים, יש רק בני אדם; הסבל, הנרדפות והחסכים המשפחתיים והתרבותיים של ילדים אלה כבר צילקו את נפשותיהם די והותר, ועתה, כשסוף סוף השתלבו בחברה הישראלית, לומדים במוסדות חינוך, ואופק של קיום אנושי מכובד פתוח עבורם – אל לנו להוסיף חטא על פשע ולגזור את גורלם לשבט האומללות המוחלטת.
חובה שנייה למנוע את גירוש הילדים נובעת מן המורשת העתיקה של מוסר היהדות. החיים מסובכים, זה נכון, ולעתים גם כשאין כוונות להרע התוצאה היא סבל ואובדן. אבל מצד שני, כאשר מתרגש אסון או נופלת עלינו מצוקה, מוסר היהדות קורא לנו להתגייס מיידית להגנתם של אלה הראשונים תמיד להיפגע – הגר, היתום והאלמנה. ואם אמנם יש לצמצם את מספר מהגרי העבודה בישראל, יואילו השלטונות לסגור את הדלת המסתובבת שמכניסה לארץ מן האגף האחד עובדים חדשים (וידעו כולם שמקבלנות או ספסרות זו בבני אדם יש המרוויחים בצע כסף לרוב), ומן האגף השני רודפים, כולאים ומגרשים את אלה שנעשו לשוהים בלתי חוקיים. יהא מה שיהיה: את מחיר המדיניות השגויה, ויש האומרים המושחתת והפגומה, לא צריכים לשלם החלשים ביותר, הילדים.
חובה מוסרית שלישית לקבל ילדים אלה, להגן עליהם ולהציע להם אופק אנושי של כבוד, קשורה בגורל הקונקרטי של העם היהודי בכלל ושל חלק הארי של משפחותינו בפרט. זה היה ממש לא מזמן, ויש עוד עימנו אלה החיים והזוכרים, שעמדו יהודים נרדפים ומגורשים והתחננו מול אומות ועמים, שרק יקבלו אותם אל חיק האנושיות מסבירת הפנים. פליטים היינו עד לא מזמן, במזרח ובמערב, על אוניות פליטים ומול גבולות מגודרים, וכל בקשתנו הזדמנות לחיים אנושיים. על היהודים הללו אני יודע מבני משפחתי, וגם מלימודי ומהשכלתי הכללית; על ילדי הפליטים והעובדים הזרים אני יודע מעבודתי החינוכית עם אוכלוסייה זו מאז שנת 2000 – והאמינו לי, אף לא אחד מאיתנו רוצה אפילו לדמות לעצמו את עצמו בתוך נעליהם ונתיבי גורלם.
האמת צריכה להיאמר שרובינו לא חירשים ולא אטומים לטיעונים אלה, ושבח גדול מגיע לאלפי ישראלים שהתגייסו בצורות שונות ומגוונות כדי להגן על אוכלוסיית הזרים בכלל וילדיהם בפרט במרחשת ההישרדות שלהם. עובדים סוציאלים, מורים ומחנכים, רופאים ואחיות, סטודנטים מתנדבים וארגונים חברתיים – ישראלים יפים ויהודים נאמנים (חילוניים כדתיים) מתייצבים מדי יום כדי לממש את צלם האנוש שלהם בהגנה על כבוד האדם של אלה המאוימים, הזרים, האחרים. ולכן עכשיו, מכל הסיבות הערכיות ובסיוע כל הנשמות הטובות, צריכה לצאת קריאה חזקה וברורה לראש ממשלת ישראל: עצור מבעוד מועד את הליך מעצרם וגירושם של הילדים. הצב לחברה הישראלית תמרור עצור ברור ומחייב. הנהג אותנו בצומת מכריע זה עם דיוקן אנושי ואזרחי שאפשר להתגאות בו. בהתייחסות לילדים – אין זרים! ילדים לא מגרשים!
פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים וראש תחום החינוך במרכז לאתיקה בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
