שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    מקסיקו המחייכת - והמאיימת

    אחרי שהחליט להוריד הילוך ואפילו גילה את חוף חלומותיו, יוני בן-שלום מצא את עצמו בין חמושים עצבניים לבין שוטרים ספק מושחתים. לפחות המנגו מתוק

    בחניית ההמתנה לעלייה למעבורת פגשתי את ד"ר יוסואה (יהושע) שהפגין ידע לא מבוטל במסעות ותחרויות אופנועים בעולם. וסיפר לי כי לפני כשנה טיפל באופנוען גרמני שנפל מאיזה צוק בבאחה. טוב, הבאחה מאחורי. לאחר שקשרתי את האופנוע בבטן המעבורת הריקה למחצה, עליתי לקומת הנוסעים. כורסאות מרווחות וחיבור חשמל איפשרו לי לצלול לתוך הלפטופ בנוחות מפליגה (תרתי משמע). עזבתי את לה-פאז, העיר הדרומית בבאחה, לכיוון מאזאטלאן (Mazatlan) במקסיקו העיקרית. מהלך כ-16 שעות הפלגה לילית מזרחה.

     

    ביציאה ממזאטלן עדיין חשתי את היובש שסחבתי מהבאחה ועצרתי בצד הכביש לשתייה של קנקן מיץ אננס שלם. אני בדרך לחפש מקום שהופיע לי בגלויה מקומטת בילדותי: חול ים, דקלי קוקוס ומחצלת. מייד גיליתי שהגעתי למקום הנכון. פצצת עלווה ירוקה הוטחה לעברי מתוך "מאלף הנחשים" של הנרי רוסו. צמחיית ג'ונגל במרקם, גובה ועומק משכרים, לא ידעתי כמה ייצרי צבע ירוק יכול להיות.

     

    זו עונת המנגו ובמטעים לאורך הדרך כופף הפרי את הענפים, כמעט עד לקרקע. משבילים צדדיים יצאו משאיות עמוסות פרי ובשולי הדרך ניצבו דוכני פירות צבעוניים שלא יכולתי לעמוד בפיתויים, מה עוד שאני ידוע כאוהב המנגו הראשי בארץ, לפחות בקרב המשפחה שלי... ואין מצב שאני לא עושה בדיקת איכות לכל הזנים כאן.


    דוכן מלא בכל טוב (צילומים: יוני בן-שלום) 

     

    היום יומולדת

    המשכתי לכיוון דרום-מערב על כביש 200 הנוסע לכל אורכו של החוף הפאסיפי של מקסיקו. כביש דו-מסלולי שעבר בתוך נוף סובטרופי עמוס

    צמחייה הנלחמת על כל פיסת אדמה ונראה כאילו היא דוחפת בכוח את שולי האספלט למרכז הכביש. עברתי במנהרות עצים ולמרגלות הרים שפסגותיהם טבלו בענני ערפל מתאבך בין האמירים והשרו תחושה מיסטית על הדרך המפותלת. עצרתי לסעוד בסוכה של ויקטוריה, אחד מעשרות דוכני אוכל ביתי על הציר. סוכת ענפי דקלי קוקוס ובה מושבים ושלחנות פלסטיק ומטבח פתוח בו בוערת כירת גז, ובסמוך לה חבית המשמשת פלטה להכנת טורטייה - ה"פיתה" הדקיקה העשוייה קמח תירס שהותפח באבקת קלציום. 

     

    האוויר היה לח. רוח קלילה מהים עזרה למזג מעט את תחושת עומס החום. לקראת אחר הצהריים באתי בשערי פוארטו וייארטה (Puerto Vallarta) עיר תיירות רוויית מלונות כמעט בכל רמה, סואנת, מסודרת, ובעלת תשתית מאוד לא מקסיקנית. מגרשי גולף עם שמות באמריקנית, סניפי בנקים אמריקנים, ומותגי מזון מהיר עם עיצוב מפלסטיק בטעם מתקתק וסכריני. שאלתי את עצמי: בשביל מה בנאדם נוסע למקסיקו? כדי לפגוש את מה שיש לו בבית?

     

    למחרת חל יום ההולדת של גלי, אהבתי ואשת חיי. החלטתי שאקדים את כולם בברכת מזל טוב. הצלחתי סוף סוף להשיג קליטה בסלולר, אבל השעה היתה שלוש לפנות בוקר בארץ ולכן נאלצתי לשיר סרנדה שלמה לתוך המשיבון שלה. עוברים ושבים שמצאו עצמם צופים בעל כורחם באופרטה "היום יומולדת" בשפה לא מובנת שמבצע איש לא מגולח באמצע הרחוב, היו מנומסים דיים לכבוש מבטם במדרכה ולהמשיך. מיהרתי לצאת מאיזור התיירות ומצאתי מוטל צנוע בתוך שכונת מגורים בדרומה של העיר. הדיל כלל מקום סגור לאופנוע ורוח ים קלילה שנשבה מעל צמרות דקלי הקוקוס לתוך חלומותי.


    מכינים טורטיות בסוכה של ויקטוריה

     

    דרומה מפוארטו וייארטה הכביש חולף מעל מצוקי החוף המפורץ בו נחבאות וילות ואחוזות פרטיות המשקיפות לים. זה נמשך כ-20 ק"מ. ואז חוזר הכביש מעט לתוך היבשת, חולף בטבורם של מטעים ירוקים ושדות שיחי אגבה, ממנה מייצרים את הטקילה המקסיקנית הידועה. פני היו לחוף בארה נאבידד (Barra Navidad) - עיירה קטנה השוכנת לחוף מפרץ רחב בו אמורה להיות פינה בה אוכל לנטות אוהל ממש על שפת המים בצל דקלי קוקוס.

     

    במקסיקו פגשתי שיטה לניהול מהירות תנועה, יעילה אך קטלנית אם אינך מבין את עקרונותיה. זו שיטת ה"באמפר" שברוב המקרים אינו מסומן. למדתי לזהות מרחוק את הבאמפרים על פי רוכלים שהתמקמו לידם בנצלם את ההאטה של כלי הרכב, כדי להושיט לעברם מוצרים למכירה, תהליך שלוקח כאן בין 5 ל-10 שניות. רוכלים כאלה הפכו בשבילי לתמרורי אזהרה שהנה אני מתקרב להגבהה. שיטה אחרת היא לתת לכלי רכב רגיל לנסוע לפני ולהיעזר בהתנהלותו המקדימה ואורות הבלם שלו, להכין אותי לבאות.


    שדות אגבה לנצח 

     

    הורדת הילוך

    הגעתי לבארה נאבידד בשעה מוקדמת יחסית. עברתי בין בתי הכפר/עיירה בחפשי את החוף המיתולוגי שבראתי בראשי. והוא אכן חיכה לי בחלק הדרומי. חוף חולי רחב, עצי קוקוס וגלים מתגלגלים כחביות טורקיז, בצליל ממכר של חבטה שאחריה לחש קצף נסיגתם השטוחה חזרה הימה. ובתוך כל האידיליה הזו חיכה גם גבר משופם במדים שהפנה את תשומת לבי כי אסור להקים אוהל או ללון על החוף. תודה.

     

    שכרתי חדר כמה עשרות מטרים משם, שכלל מטבחון וחלון שקלט קולות נהדרים של ציפורים מהצד השני של המפרץ, משמורת טבע בשפך הרדוד של הנהר, בו קיננו עופות מים על משטח צף של צמחי מים בשיא חיוניותם.


    צמחי המים בירוק-ירוק

     

    ביליתי במקום שלושה ימים. כמו שהבטחתי לעצמי, הורדתי הילוך. קניתי מצרכים במכולת הסמוכה ועשיתי היכרות לשכניי עם כתיבה בשפה עברית. נשאלתי אם אני יהודי קתולי או פרוטסטנטי ועד כמה קרוב מקום מגורי לנצרת. לבסוף העברתי סדנא מהירה לכמה מילדי החוף, על איך כותבים את שמם בעברית. ביום השני הגיעה למקום חבורת נגנים שנתנה קונצרט בחצר המלון הסמוך והנעימה גם את זמני.

     

    עם הגיע העת לעזוב, גיליתי שמגן הבוץ האחורי באופנוע עומד לנשור ולכן הסרתי אותו וחיברתי אותו לאחד הארגזים, שם הוא יישאר עד סוף המסע. פניתי להמשך כביש מספר 200, מתוך כוונה לתור אחרי חופים חדשים אחרים. העיר הבאה היתה טקומן (Tecoman) אותה חציתי די במהירות עם עזרה מראול, בחור חביב שליווה אותי על קטנוע עד ליציאה.

     

    מחסומים נוסח מקסיקו

    לאחר צאתי מהעיר, עברתי על פני מחסום של הצבא ומשכתי במזג אוויר נעים על כביש שחור וחלק דרומה. והנה במרחק 200 מ' לפני, נתגלה לי שלט בד מתוח לרוחב הכביש. הספקתי לצלם צילום מהיר אחד וכבר הוקפתי על ידי כמה צעירים לבושים אזרחית, חלקם חמושים במאצ'טות ואחד שהגיע חמוש באקדח ולצווארו משקפת שדה. הוא דיבר אנגלית טובה למדי והסביר לי בנינוחות כי הכביש חסום על ידי תושבים מקומיים ממוצא אינדיאני, המוחים על גזל אדמותיהם ועצתו לי להסתובב לאחור ולא לבדוק את רמת העצבים של החוסמים. לא נותר לי אלא לעשות כדבריו. הוא סירב לבקשתי לצלמם.


    זהירות, כאן חוסמים 

     

    כשהגעתי חזרה כ-45 ק"מ למחסום הצבא, פניתי למפקד המחסום וסיפרתי לו על החסימה. הוא נשמע אדיש ורק ציין כי הדבר ידוע לו ואין לו עדיין הוראות מהפיקוד. ועל הדרך אם כבר עצרתי "תפתח הכל, אנחנו רוצים לבדוק לך את הציוד". אחרי שחייליו כבר פירקו לי שליש מהציוד, הבנתי שעוד רגע והם מגיעים לסליק הכסף שיש לי באחד החיבורים של שלדת האופנוע. ניגשתי לקצין הצעיר והודעתי לו שאני מאיור חשוב במיליטר של ארצי ואני דורש לדבר עם אופיסר בכיר ממנו. בתחילה שם עצמו כמי שאינו מבין, אך התעקשתי שוב ואז הוא נתן הוראה לעצור את החיפוש ולשחרר אותי.

     

    כשיצאתי מהמחסום חשבתי להכנס לאיגוף צפוני של כ-500 קילומטר בתוך השטח ההררי שעל פי המפה, יש בו כבישים משניים המאפשרים הגעה להמשך כביש 200 שמאחורי המחסום. יצאתי לדרך בנחישות. עברתי כשישים קילומטר וחלפתי על פני כפרים, בכפר השני עצרתי בכיכר הראשית לקבל הכוונה. מתשובות הסובבים אותי, קלטתי שהם עצמם לא בקיאים ממש במצב הכביש ועד כמה הוא נקי ממה שאני מחשיב כאיומים בטחוניים. קלטתי פתאום שאני עובר איזה גבול בצורך לא מודע "להחזיר" לאלה שחסמו את דרכי וכי עלי לעצור כאן, לשוב על עקבותי ולתכנן ציר אחר לגמרי. ואכן עשיתי זאת מייד.

     

    שבתי שוב על עקבותי ועליתי על כביש מספר 110 , איתו הגעתי לעיר קולימה (Colima) תחת בוהק ברקים שפילחו את השמים ורעמים שהתפרקו מזעמם ממש מעל לראשי. קפצתי ראש לתוך מוטל סביר בשנייה בה ניתך מבול ששטף במהירות את היום שעברתי.

     

     

    בפרק הבא: התחברות לקטע מסע לחלוטין לא אופנועני. סוף סוף אצל ירון ואסטריד בעיירה פוזטלאן מדרום למקסיקו סיטי. ובזכותם היכרות עם מקסיקו האותנטית, עם האנשים הטעמים, השגרה והיום יום מנקודת מבט נדירה ובלתי אמצעית.

     

     

    • לבלוג של יוני

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותודה לראול על ההכוונה
    צילום: יוני בן-שלום
    האוקיינוס השקט
    צילום: יוני בן-שלום
    פוארטו וייארטה
    צילום: יוני בן-שלום
    המעון הצנוע בבארה נאבידד
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים