מחזירים את הילדים לשכונה

כמה חודשים אחרי שנולדה בתנו הבכורה עברנו מתל-אביב הסוערת, האינטנסיבית והאהובה עלי מאוד – למושב בשרון. קרצו לנו אז הירוק בעיניים והשקט ודמיינו את ילדינו מתרוצצים עם חבריהם ומטפסים על עצים.

הסתיו הראשון במושב היה קודר. אני זוכרת את עצמי משוטטת עם התינוקת שלי בעגלה, משוועת לפגוש עוד אמהות, עוד תינוקות, עוד מישהו לעזאזל... נרשמתי בשקיקה לחוג "קשר-עין יד" לתינוקות, רק כדי להכיר עוד נפשות עם ילדים סביבי (ברמת הבדידות שחשתי, לא שינה לי תוכנו של החוג כלל, מצדי זה יכול היה להיות גם חוג דוברי אנגלית לזוחלים).

ואיזו אכזבה מהולה במבוכה נחלתי כשהתייצבנו, התינוקת שלי ואנוכי, למפגש הראשון – רק כדי לגלות שאנחנו החנוניות היחידות שם. לקח לי זמן להבין איפה כולם במושב הזה מתחבאים. הם היו בחצרות רחבות הידיים של הבתים הפרטיים שלהם, אוכלים חצי אבטיח, בזמן שהילדים יושבים סביב המחשב בפנים ויוצאים להפוגות על הדשא כדי שהקרטיב לא יטפטף על הפרקט.

חוזרים לסימטאות

כמה שנים חלפו, הבנתי לאט שיש חיי קהילה גם במושב – אבל הם מתנהלים אחרת, ובטח שלא בין הסמטאות. רבים כבר כתבו וקוננו על מותה של ה"שכונה" בחיי המשחק של ילדינו, שרובם, אינם יורדים אחר-הצהרים באופן עצמאי על מנת לשחק עם חבריהם בקלאס, תופסת או מחבואים. ואף אחד מהם לא שר "כשהשוטרים כמעט תפסו את הגנב, היה קולה של אמא רץ בתחנוניו, הביתה בוא לארוחה כבר מאוחר. רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט..." (מתוך השיר "פנס בודד").

ההצגה "איפה גברת גבאי" של תיאטרון הקרון הירושלמי, לוקחת אותנו, הורים וילדים, במנהרת זמן, אל שכונה של פעם, אל סמטאות ימין משה בירושלים, השכונה שבה גדלו שני השחקנים, אבי כהן וג'ק שווילי, שגם יצרו את ההצגה המקסימה הזו ובה קמים לתחיה בזה אחר זה זכרונות הילדות שלהם מהמקום.

הזכרונות של הילדות שלנו, תמיד מחוברים לתפאורה מסוימת - חדר, חצר, מגרש בית ספר, אוטו גלידה – ואם בהתבגרותנו, יוצא לנו לחלוף על פני מקומות אלה שוב, הזכרונות נשלפים מהם מיד. תיאטרון סימטאות, מכונה ההצגה הזאת והיא אכן כך – תיאטרון שמתרחש בסימטאות השכונה, כשהבתים, הריחות, הדיירים ובעיקר הזכרונות – משמשים תפאורה.

ההצגה מתרחשת תוך כדי טיול משותף של הקהל והשחקנים, לאורך נתיבי הילדות של שני הגיבורים, שיוצאים לחפש את גברת גבאי, שכנתם משכבר הימים, על מנת להחזיר לה את החתול הג'ינגי שלה. אנחנו פוסעים בעקבות שחקן אחד עם גיטרה, ושחקן שני שמחזיק את החתול הג'ינגי (שהוא למעשה מזוודה חומה ועתיקה עם זנב וראש חתול), יורדים מהוואדי ונכנסים לשכונה מלמעלה, צועדים לאורך הבתים, שומעים את הסיפורים המשעשעים על ילדותם, נזכרים אתם יחד בסרט הקיץ של יום שישי – שהיה מוקרן במין קולנוע מאולתר - על קיר בית לבן ונטול חלונות, כשהצופים ממלאים את הסימטה. בסצינת ג'יבריש משעשעת במיוחד, משחזרים כהן ושוילי את סצינות המערבון מתוך הסרט.

ברגע אחר, נפתחת המזוודה / חתול גינגי ובתוכה נגלית במה של תיאטרון בובות מיניאטורי, המשחזר בהומור את הסיפור ההיסטורי של ההתישבות בימין משה, אחת השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה.

 תיאטרון מלא שמחה. צילום: אלדד מאסטרו 

פיסגת האושר

אנחנו ממשיכים לחפש את עקבותיה של גברת גבאי בין הבתים, שהדיירים שלהם נכנסים ויוצאים עד שלא ברור מי שייך להצגה ומי לא, מי מהשכנים נשאר כאן עוד מהימים ההם? הכיר את הגברת גבאי באופן אישי?

ברחבה הגדולה של השכונה, אנחנו משחקים כולנו יחד בקליעת גוגואים לפחית ולומדים שפעם, לזכות בגוגו נוסף לאוסף, בגלל קליעה מוצלחת, נחשב לפיסגת האושר.

אח"כ נשלף חבל גדול, ומתנדבים מהקהל מתחילים לסובב אותו משני הקצוות. כשנעימת הפזמון מילדותי, מציפה אותי בבת אחת ומתחילה להזיז את הרגליים שלי מאליהן: "אחת, שתים, בהפסקות שתיים..." אני כל כך רוצה לשחזר את הקפיצה הזאת בחבל, ותוהה אם הזכרון המוטורי הזה נמחק מרגלי. ולפני שאני מספיקה להתלבט אם להשתתף, כולם כבר נסחפים פנימה, ילדים והורים וקופצים בחבל לפי התור.

אנחנו מסתובבים שם עם שלושת ילדינו בגילאי שנתיים וחצי עד תשע, מחוייכים מאוזן לאוזן, נהנים מההומור ומהשמחה שמלווה את תיאטרון הסימטאות הנהדר הזה, נסחפים בסיפורי הילדות שלנו, מתארים בפניהם את המשחקים שאנחנו שיחקנו, נהנים להשוות יחד אתם מה דומה ומה שונה.

עוברות עלינו שעתיים קסומות של חוויה משפחתית אולטימטיבית, חוצה דורות, שיכולים להנות בה תינוקות על המנשא, ילדים בני שנתיים ש"נדלקים" כשהארגז נפתח ומציצות מתוכו הבובות של תיאטרון הבובות, ילדים בני עשר שנהנים מהחידה הבלשית של המסע בעקבות הגברת גבאי, ואפילו בני נוער, אם הם מוכנים לא להיות צינייים, ולהסתובב למשך שעתיים עם ההורים שלהם (אבל אין בני נוער כאלה בעצם).

לילדים, מציעה ההצגה הזאת הנאה מתיאטרון איכותי, עשיר בדמיון, ולהורים, מציעה עסקת החבילה הזאת תענוג צרוף של הנאה משותפת עם ילדיהם, מבט נוסטלגי על הילדות ואולי גם פרץ של זכרונות אישיים. הצגה שהיא חגיגה של ילדות, של הילד שממשיך לחיות בתוך המבוגר גם אחרי שהוא הופך לסבא.

המלצה

השבוע מתקיים פסטיבל תיאטרון הבובות בחולון ובמהלך אוגוסט יתקיים פסטיבל תיאטרון בובות בירושלים. שני הפסטיבלים מהווים הזדמנות מצויינת לראות מופעים נהדרים, מהארץ ומהעולם. לא כדאי להתבלבל מהמושג "תיאטרון בובות". אנשים רבים חושבים שהז'אנר הזה מיועד לקטנטנים בלבד, כשהבובות משחקות על תקן תחליף לדבר האמיתי - השחקנים. המציאות התיאטרלית שונה לחלוטין. תחום תיאטרון הבובות בארץ ובעולם בכלל, הוא תחום אמנותי מרתק, במסגרתו נוצרות יצירות מופת לילדים ולגדולים. כל שיש לעשות הוא לבדוק בתוכניה לאיזה גיל מיועדת ההצגה, כיון שהתפריט מגוון להפליא.

• שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחת סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה").