נחשו מה הכי מפריע להתקין טורבינות רוח?

כן, כמו שחשבתם - הרוח. זה מובן מאליו שמתקינים טורבינות רוח באזורים שבהם נושבת רוח, אבל מתברר שהדבר גורם לכאב ראש לא קטן עבור המתקינים.

כתבה בעיתון "ניו יורק טיימס" עסקה השבוע בקשיים הלוגיסטיים של התקנת טורבינות רוח באזורים כפריים בארצות הברית. מתברר שלהעביר להבי טורבינות שאורכם עשרות מטרים או חלקי תרנים ומנועים גדולים אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. לעיתים אין מנוס אלא לעבור בתוך עיירות כפריות שלוות ולא בכבישים ראשיים, שיש מעליהם גשרים נמוכים שמונעים מעבר של מטענים חורגים. אבל זו לא הבעיה היחידה, כפי שדווח בבלוג Green inc.

שני פועלים בודקים טורבינה. צילום רויטרס (רואים את הפועל השני?)

גם אם צלחו את הדרך הארוכה מהמפעל או הנמל לאתר ההתקנה, נותרה למתקינים מטלה מורכבת: הנפת מערך הלהבים לראש התורן. כשאין רוח המנופים עושים זאת בנקל; אבל המציאות מכתיבה שאת הטורבינות מתקינים באזורים שיש בהם רוח. המתקינים הסבירו שניתן להתקין את המערכת רק אם הרוח שוככת למהירות של בין 32 ל-48 קמ"ש. באזורי יבשתיים זה לא נדיר כל כך אבל התקנה של טורבינות רוח בים מורכבת יותר, ולא רק בגלל המים שמסביב אלא גם בגלל הרוח החזקה והקבועה.

אך מתברר שזה לא הקושי היחיד: בתקופה האחרונה ישנה פריחה בענף התקנת טורבינות הרוח בארצות הברית והמשמעות היא שלעיתים מייצרים את החלקים השונים בקצב מהיר מקצב ההתקנה. את הלהבים, המנועים וחלקי התרנים מאחסנים ליד המפעלים או כבר באזור ההתקנה. אך לעיתים הרוח מביאה עימה אבק וליכלוך, והחלקים מתלכלכים. מדובר אמנם ביצירות הנדסיות ענקיות אך המהנדסים מדגישים כי הן צריכות להיות נקיות לחלוטין, לבטח באזור הגנרטורים. "זה צריך להיות כמו בית חולים בפנים", הסביר אחד מהם, "והרוח עושה בלאגן".