משלוש יוצא אחד

ניתן לקרוא להם, בהגזמה, משולש ברמודה של הסול: לורן היל, ד'אנג'לו ומקסוול, הקולות הבולטים בזרם ה"נו סול" של סוף שנות ה-90, שהוצג כמעין שיבה למקורות המוזיקה השחורה שקדמו להיפ-הופ. ה"נו-סול" נחשב תחייה רוחנית עבור קהילת חובבי המוזיקה השחורה, שפסקול חייה סופק אז בעיקר על ידי אמני הגנגסטא-ראפ.

היל, ד'אנג'לו ומקסוול, שלושה קולות שנועדו לגדולות, הספיקו להוציא מעט מאוד אלבומים בטרם נאלמו. כבר 11 שנים שלורן היל לא הוציאה אלבום אולפן חדש. ד'אנג'לו לא עשה את זה תשע שנים. אך החודש, סוף סוף, מקסוול שובר שתיקה.

מקסוול. לא רצה להפוך למפלצת (צילום: Eric Johnson)

מקסוול, ששתק שמונה שנים, מאז אלבום המופת שלו "Now", חוזר עם אלבום טרי, "BLACKsummer'snight", עליו הוא מעיד שהוא ראשון בטרילוגיה. האלבום אינו מרחיק מרוח אלבומיו הקודמים, אבל יוצרו מעיד שחלק ב' יהיה גוספלי יותר, ואילו השלישי, כך אמר ל"ניו יורק טיימס", יהיה "הסלואו-ג'אם הגדול של כל הזמנים, עד כדי כך שאולי ניאלץ למכור אותו עם קונדומים". האמת, נראה באמת שמקסוול, לורן היל וד'אנג'לו, השתמשו יותר מדי זמן ביותר מדי אמצעי מניעה, שחסמו את הנביעה היצירתית שלהם ואת דרכן של יצירותיהם אל הציבור.

אולי אין מקריות בהיעצרות המקבילה של העמיתים הכה מחוננים האלה. לדברי מקסוול, "אנשים שהופכים לבאמת מפורסמים נהיים די רובוטיים בהתנהלותם. הכל מבוסס אצלם על הישגיות, הגעה לפסגה והכשלת המתחרים בדרך. לא רציתי להפוך לכזו מפלצת". גם אצל לורן היל, כידוע, הרוחניות והרצון שלא להפוך לאבק בגלגלי מכונת הבידור העולמית גרמו למאבק ממושך בין התהילה הפומבית לבין חיפוש הזהות והשלווה האישיות והפרטיות. אצל ד'אנג'לו היה גם מאבק באבקה, אם כי ככל הידוע נגמל מקוקאין לפני ארבע שנים, ויש גם לו אלבום חדש בדרך.

לא שרים על סניקרז

ואולי המורשת העצומה שישבה על כתפי השלושה הכבידה מדי. מקסוול טוען כי "ההיפ-הופ עיוות את תפישת הזמן של האנשים משום שהכל התנהל בו במהירות. מוזיקת הסול אינה כזו. היא לא מוזיקה שמדברת על סניקרז. אני לא אמור לדבר על ההווה ולהגדיר את העכשיו. אני אמור להגיד משהו שיהיה נכון לתמיד, וזה דבר שלוקח המון זמן".

לורן היל. אין רמזים להקלטות עתידיות (צילום: AP) 

אחרי חודש של האזנות, אלבומו החדש עדיין די סתום באוזניי. יש בו בלדה נפלאה, "Playing Possum" ויש, כרגיל אצל מקסוול, שירה, נגינה, ועיבודים מעולים. אבל דומה שחסרות בו מנגינות הגונות, ושיריו נשענים בעיקר על פיתולים אינסופיים סביב הגרוב. בכך הוא נופל מאלבומו השלישי והקודם, שהיה משלוש פסגות הניו-סול לצד, כמובן, "החינוך הקלוקל של לורן היל" ו-"Voodoo" של ד'אנג'לו. "Now" של מקסוול היה לא רק אלבום של גרובים איטיים וסקסיים להפליא, אלא גם יצירה מלודית חזקה, וכלל אחד משני חידושים מצוינים שנולדו עוד באם.טי.וי. אנפלאגד שלו, לשיר של קייט בוש "This Woman's Work" (השני, אגב, היה חידוש לניין אינץ' ניילז). הוא באמת דגדג את קרסולי אלבומי המופת של האבות הרוחניים של ה"ניו סול": סטיבי וונדר, מארווין גיי וקרטיס מייפילד.

כאמור, מלורן היל המופלאה עוד אין שום רמזים להקלטות שעתידות לצאת, אך לדברי מנהלו של ד'אנג'לו, אלבומו החדש עשוי לצאת כבר השנה. ד'אנג'לו הסתפק העשור רק בהופעות אורח אצל סנופ דוג וקומון, וכעת עובד באולפנים שונים עם לא פחות מאשר סי-לו, מארק רונסון ורפאל סאדיק.

בשנות היעלמותם של חברי משולש ברמודה, שמרה ידידתם אריקה באדו על רמות תפוקה ויצירתיות טובות. אבל מי שבעיקר הצליחו, וסופחו מעט אחריהם ל"ניו-סול", היו מוזיקאים עם אוריינטציה להיטית ומסחרית טבעית יותר, אלישה קיז וג'ון לג'נד. צריך לקוות שחזרתו של מקסוול תזרז ותעודד גם את ד'אנג'לו ואת היל להסיר חסמים ולחזור לדיאלוג פעיל וחם יותר עם הקהל.

• לכל הטורים הקודמים של "שרון טורס"