מבוא לגאולה

חשודים הננו בעצם המצאנו בעין הסערה ועל-כן איננו אובייקטיביים לתאר את גודלו של הפלא הנקרא העם היהודי. נגועים הננו ברגשות עזים, כאלה המשבשים ניתוח קר ללא משוא פנים. ששים הננו אלי קרב-מילולי, מה שפעם נקרא "מלחמת אחים" רחמנא לצלן, תרים אחר הניגוד והצללים. ומכאן, אם חפץ איש להשיב על נבואות החורבן של יעל משאלי, מוטב לו לגייס את משקפתו של הגוי, נטול אגו והעצמה אישית.

וכך, בתור דוגמא, הגה לו הסופר האמריקני בעל השם, מרק טווין: "הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר

כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך".

יאמרו המקטרגים, כל זה נכון, שם בחוץ-לארץ, ועכשיו 'הזבל' מרוכז ומסריח. שוגים הם, וזאת בלשון המעטה. ברם, אם נזכור שדברי הסופר המהוללים נכתבו תוך כדי צמיחת היבלית הגרמנית, ואשר שורשיה חלחלו אל מתחת לארצות התרבות האירופאית הנאורה, יובן עוד יותר גדלו של הפלא היהודי. אין חובה לקבל ככתבם וכלשונם את סיפוריו של יוספוס פלביוס על נשים שאכלו בשר ילדיהן, את זה נקרא בליל תשעה באב הקרוב מתוך דבר הנביא עצמו במגילת איכה, ואת הנשאר שחטה המאכלת הנאצית. כמעט הכל.

איזה אירוע מתקרב בעוצמתו לתחתית השאול המפחידה הזו? ומה היום הננו? ומה בסיס הפחדת החורבן בעת בה אכן מהלכים זקנים ונשים וטף בחוצות הארץ בכלל ובירושלים בפרט, בדיוק כדבר הנביא?

כמעט בכל תחום תמצא את הראשוניות, המקוריות, פריצת דרך, ובמלוא הצניעות, הם אלה המאפיינים את הכישרונות הישראליים הגאוניים. תולדות העם הזה עטורים עטרת גבורה, שזורים בהקרבה שגם מאה פלביוסים לא יצליחו להכחידם. אף כאן ייטיב המשקיף החיצון לצייר עוצמתו של העם הנרדף הזה. כך כותב תאודור מומסן ההיסטוריון הגרמני בתיאורו את מעשי המרד של היהודים מול הרומאים: "האחדות הלאומית הדתית אשר הממשל הרומית ביקשה לפוררה, רק התחזקה מכוח הניסיון הזה להדבירה.. אם ניצחונותיו של טריאנוס במזרח התפוררו לו מתחת ידיו, יש למרד היהודי חלק בכך. פרץ מרד בר-כוכבא שלא היה בדומה לו לעוצמה ולמשך בכל תולדותיה של הקיסרות הרומאית. הקיסרים גברו על הישות היהודית שהיוותה מדינה בתוך מדינה. הלגיונות יכלו לחומותיה של ירושלים, אך לא יכלו לה, ליהדות עצמה".

ייתכן שכבד הוא משא ההיסטוריה על כתפי

חלק מאתנו. אך במסע ובמסה במאה ועשר שנות ציונות, גם כאשר היתה טלטלה בין תקווה לייאוש, והיום היא התחלפה למאבק בין הציונים לפוסטים על סוגיהם, ניצחה הרוח, ניצחה האמונה, ניצחה התקווה. שפת הקודש המחודשת פורחת ומהלכת על שפתי עוללים וזקנים כאחד, קתדרות של מחקר ועיון, מכונים לפיתוח וייצור, צבא עברי להגנה ולמשמר, גם אם הוא מוקד ומשיכה לגידוף ושנאה, השכלה לכל דכפין, גם אם הישגיהם של חובשי הספסלים לא בפסגה, והחקלאות והרפואה הפכו לטבע שני, מעין שגרה מובנת מאליה.

לא נסתתרו מעיני פגמיה של האומה הזו, ובכל זאת, מוטב להוריד את להבות הויכוח לפחות פעם או פעמיים בשנה. ימי ההתענות הם כמעיין המפכה כוח המשכיות, כוח לתקווה ומרפא לנפש. במעלה ההר אל הגאולה יש מורדות ופסגות, יש המסתחררים על נקלה ועל-כן תלונתם רבה, ויש כאלה הבטוחים בביאתו כבר במוצאי תשעה באב הקרוב. אמן כן יהי רצון.