באמת תודה רבה

השעון הביולוגי בוטל, בייבי. איזו תחושת שחרור. קול התקתוק שהחריד כל כך הרבה נשים צעירות נדם. מגש קטן בפריזר, בין הלחם הפרוס לנקניקיות הקפואות, יעניק לנו עוד כמה שנים לפני הצלצול. בזמן הזה נוכל לממש את עצמנו מקצועית, או להמשיך לחפש פרטנר מעורר תאבון, או סתם לשכב על החוף בשקט ולרחם על החברות שבדיוק רודפות אחרי זאטוט מרוח בקרטיב לימון. סוף סוף המדינה מכירה במציאות החברתית, שגורמת ליותר ויותר נשים לדחות את ההריון. אבל

מהי בעצם המציאות הזו?

מזל שהרחם בנוי לעמידה בלחצים. כסף, פוליטיקה, דמוגרפיה, שוויון זכויות, קריירה: כולם מתנקזים לצרחה הראשונה של תינוק. מתקרת הזכוכית הנשית עדיין משתלשל מובייל. בחברה הקפיטליסטית השוק קובע כמה את שווה, ומרגע שאת נהיית אמא המניות שלך צונחות. עכשיו המדינה – אותה מדינה שטרפדה לאחרונה את המהלך להכיר במטפלת כהוצאה מוכרת – מאפשרת לנשים למתוח את שנות הקריירה שלהן בלי שיצטרכו לצאת מוקדם לאסוף את הילד מהגן. תודה.

כשממילא תהיי מבוגרת מכדי לעבוד 12 שעות ביום תוכלי לאסוף את הביציות מהפריזר ויאללה, לחדר לידה. במקום לפתח סביבה תומכת לאמהות עובדות, במקום לחשוב מחדש על האיזון בין עבודה ומשפחה, במקום לקצר בחוק את השעות במשרד כך שאנשים יוכלו לחזור לתחביב הישן, שנזנח, של חיים פרטיים

המדינה מציעה שנשים את החיים שלנו בהקפאה. אולי כבר עדיף שהם יקחו את הביצית, יגדלו ממנה ילד, ויקראו לנו לבר מצווה. רק צריך לוודא שהאירוע לא ייפול על ישיבה חשובה.