"נולדתן לנו בלב. בחרנו אתכן"

 ילדים בבית הילדים 

"אתה נוסע עם ספקות שאולי לא הכול ילך חלק", נזכר מיכאל. "חיכינו כמעט שבועיים ברוסיה כי המשפט נדחה פעמיים. בכל יום נפגשנו עם הבנות. הכנו להן בארץ אלבום עם צילומים מהבית, של החדר שיהיה שלהן. צילמנו את כל המשפחה ואת חיות הבית. דפדפנו איתן באלבום המון והן הגיבו בתדהמה ושלחו כל הזמן ידיים לאלבום. הכלב שלנו הכי עניין אותן. אחת המילים הראשונות שהן לימדו אותנו ברוסית היא סָבָּקִה (כלב)". ורד דיברה עם הבנות עברית שלא הבינו ומיכאל גמגם ברוסית.

"לפי הנהלים, לאחר המשפט ובהנחה שזוכים, מחכים שבועיים ורק אז חוזרים לארץ. היינו כבר חסרי סבלנות", מספר מיכאל. "היה לנו ברור שבכל מקרה אנחנו לא מוותרים ואף בית משפט לא יעמוד בדרכנו. הבנות בכו בכל פעם שעזבנו אותן לאחר הביקור".

לבסוף, זכו ורד ומיכאל במשפט. אבן נגף נוספת הוסרה ממסלול המכשולים שעברו. הם סיפרו לשופטת על הבנים שמחכים כבר שבועיים בבית ועל הבנות שבוכות בכל פעם שעוזבים אותן והשופטת השתכנעה. היא ויתרה על הנוהל של ההמתנה ואפשרה להם לחזור לארץ עם שתי הבנות יום לאחר המשפט.

הן היו כמו מוקפאות

"מסרו אותן ממש בלי כלום", מספרת ורד. "בלי אף צעצוע או בגד. הפרידה הייתה קשה מאוד. לא הכינו אותנו לשלב הזה. כל החברים של לנה (הגדולה) יצאו לשחק בחצר. היא ירדה להגיד להם שלום ולא רצתה ללכת איתנו. הרגשנו שאנחנו חוטפים אותן. הם רואים שם ילדים שהורים מבקרים אותם וחיים בסביבה שילדים פתאום נעלמים ומספרים להם שאמא ואבא ולקחו אותם.

"אחת המטפלות אמרה ללנה בערב שלפני 'תגידי מחר לאמא ולאבא שאת לא רוצה ללכת איתם' ולנה אמרה לה 'לא, אני רוצה ללכת', הן מאוד רצו ללכת, אבל כשהגיע הרגע, לנה התחילה לצרוח צרחות אימים ואף אחד מהצוות לא עזר ולא תמך רגשית. זה היה ממש טראומטי. הדרך לשדה התעופה הייתה ארוכה ונראה היה שהן מפחדות גם מהנסיעה עצמה. הן פשוט צרחו יותר משעה בדרך לשדה התעופה".

כשהגיעו לשדה הבנות נרגעו. "נתתי להן להסתובב שם", מספרת ורד. "הן היו שיכורות מעצם העובדה שיכלו ללכת לאן שהן רוצות. יותר מכל דבר אחר, בית הילדים הצטייר לי אז כבית סוהר מבחינת משטר, שעות ורוטינה. הן פשוט הלכו והלכו ומיכאל רץ אחריהן. הן נכנסו לחנויות ונהנו מהחופש הפיזי במובן הפשוט של המילה. הכול קרה בטורבו, היות ובאיזשהו מקום הן היו מוקפאות. זה היה מאוד מרגש וכיף לגלות את העולם הזה ביחד איתן".

"כל ההסתגלות הייתה מאוד איטית", משחזרת ורד. "לקח חודש עד שהן הסכימו להיכנס לאמבטיה, בזכות הבן הקטן שלנו ורק למים קרים".

"מה שהכי זעזע אותנו קרה אחרי 4 ימים בערך", משחזר מיכאל. "הכנו עוף בתנור ופתחנו את הדלת של התנור. לנה רצה אליו, הושיטה את היד אל העוף וקיבלה כוויה מאוד חזקה מהתנור. ממש שמענו את העור נחרך. היא לא בכתה. היא הורידה מיד את היד והלכה משם ואפילו לא הוציאה הגה. פשוט הסתובבה והלכה. היא ידעה שאין טעם לבכות ולהתלונן על כאב, כולל כאב קיצוני".

"זה היה מחריד", מוסיפה ורד. "רק אז הבנו כמה עבודה יש עוד לעשות".

 עוד מעט נוסעים הביתה 

חוויית דחייה

לנה וסבטה נמצאות כבר שנה במשפחתן החדשה. בגיל שלוש וארבע וחצי הן קיבלו בחזרה את היכולת לבכות, עימה נולד תינוק בן יומו. "אני מרגישה לפעמים שהן בוכות בכוח כי הן יודעות שהן צריכות לבכות. גם עכשיו אנחנו יודעים שכל הזמן צריך לנסות ולהגיע לשורש של כל תופעה, ללכת להתחלה ולהתחיל לעבוד על זה", אומרת ורד.

"ההכרה הרווחת בשנים האחרונות הינה שהורות מאמצת הינה הורות אחרת המצריכה ליווי, תמיכה וייעוץ של מומחים לאורך שלבי החיים השונים", אומרת תמי לפיד, שהקימה לפני כשנה ביחד עם נילי שלף את מרכז פסיפס, עמותה שמטרתה להעניק מכלול שירותים למשפחות מאמצות ולשמש כתובת, בית ואוזן קשבת לקשיים עמם מתמודדת המשפחה המאמצת.

"חוויתו של הילד המאומץ היא חוויית דחייה, חיפוש שורשים וזהות וכאב של הנטישה הראשונית. עם חוויות אלה, מוטל על המשפחה להתמודד ולסייע לו להתפתח כאדם בריא שיתרום בעתיד למשפחה ולחברה בה הוא חי. בקבוצות ובמפגשי הייעוץ עולה ההתמודדות היומיומית המורכבת כל כך עם ילדים המגיעים מארץ זרה עם תרמיל מלא בטראומות מהשנים הראשונות לחייהם. הכאב שלהם הופך לכאב משותף להם ולהורים המאמצים ומלווה אותם כל חייהם.

כיום אין מערכת תומכת לאימוץ מחו"ל. כל עמותה מכינה לתהליך בדרכה שלה, אך ליווי לאחר מכן, שחשוב לא פחות, לא קיים. המטרה שלנו היא לתת מענה לחלל הגדול והמשמעותי הזה, וזאת לאחר ניסיון של שנים בשירות למען הילד (שירות האימוץ של משרד הרווחה) במהלכו נחשפנו לנושא ולחסכים הקיימים".

 הילדות עם ורד בבית הילדים 

"בינתיים אני רואה רק ברכה וחסד", אומרת ורד. "חשבתי שבהתחלה תהיה רגרסיה של הבנים, אבל אני מרגישה גדילה, פריחה והעצמה הדדית. הם מתלוננים לפעמים על כך שהן גוזלות מאיתנו הרבה זמן, הם אומרים ואנחנו מנסים לעשות משהו בעניין וזהו.

"במודע לא דחפנו אותם זה כלפי זה וניסינו לא להכריח אותם לעשות ביחד דברים, אלא ליצור מדי פעם חוויה כייפית לכולם סביב בילויים למשל, היכולים לחבר את כולם, כמו ללכת לספארי או לסרט. היחסים בין הבנות מדהימים. זה כמו לגדל תאומות. בהתחלה לנה הייתה הדוברת של סבטה: 'היא צמאה' או 'היא רוצה לאכול משהו'. הן פשוט חמודות ביחד. הן גם רבות וחוטפות אחת לשנייה צעצועים וזה אחד הסימנים שהן חזרו להיות אחיות".

מכשפה בשירותים

לנה כבר לא מתכחשת לעבר. בהתחלה, כשהראו לה תמונות של בית היתומים, היא אמרה "מה זה? אני לא יודעת מה זה המקום הזה", בפעם השלישית, אחרי כ-4 חודשים, כשכבר ידעה עברית והרגישה מבוססת במשפחה, לנה אמרה "וואי, אני זוכרת את המקום הזה. לא אהבתי אותו. ממש לא אהבתי את המקום הזה. לא היו לי שם אבא ואמא וחיים. הייתה שם בָּבָּה יִגָה (מכשפה) בשירותים".

"נולדתן לנו בלב"

לנה וסבטה לא מוותרות על סיפור לפני השינה. בכל לילה אותו סיפור. "זה סיפור על שתי ילדות שגרו בארץ רחוקה וקרה עם הרבה שלג בבית גדול ועם הרבה חברים, אבל בלי אבא ואמא ובלי אחים ובלי כלב", מספרת ורד. "הן חיכו הרבה זמן ליד החלון ויום אחד היה צלצול בדלת והגיעו אבא מיכאל ואמא ורד והביאו להן במזוודה בננות ופירות וצעצועים.

"אווירון גדול בא ולקח אותן לעיר יפה עם ים ושמש ומאז יש לבנות משפחה וכלב וחתולים. אנחנו אומרים להן 'נולדתן לנו בלב. בחרנו אתכן' ואז, מתפשט להן על הפרצוף חיוך של אושר וסיפוק. אלו תשובות שמספיקות בשלב הזה. זה סיפור שיש בו את כאב האימוץ וכרגע הכאב הזה לא נוכח במשפחה שלנו ובסיפור, אבל אנחנו יודעים שהוא מחכה שם ושתמיד יהיה נוכח אצלן".