החורבן - רק בגלל הרוח

העיר ביתר וסביבותיה נכבשו על ידי הליגיונות הרומאים בתשעה באב. במשך שלוש שנים וחצי התרחשו קרבות עזים בין לוחמי בר-כוכבא לבין חיילי הליגיונות, ובמהלכן הוכו הרומאים פעם אחר פעם. ליגיון שלם, אוגדה רומאית שלמה הושמדה על ידי בר-כוכבא, וידו היתה עוד נטויה.

הקרב בין המעצמה הרומאית היה יכול להסתיים כמו שהסתיים הקרב של החשמונאים 200 שנה קודם לכן. צבא קטן אמיץ ומיומן מתמודד מול מעצמה עולמית אחרת, ומנצח. אלא שהפעם זה הסתיים בכשלון. צריך ללמוד מניסיון, שלא נחזור על הטעות.

חכמינו החכמים אומרים שהכישלון לא נבע מכוחו הרב של הצבא הרומאי, הם עמדו לעזוב את בר-כוכבא ולהמשיך הלאה בכיבושיהם בעולם. הסיפור היה בעיקרו הכישלון שלנו. חכמינו אמרו שביתר נחרבה בגלל שהדליקה נרות ביום חורבן ירושלים מרוב שמחה.

זו לא היתה שנאה של חינם. היתה לכך סיבה. ירושלים שהיתה בשעתה "עיר הצדק, קריה נאמנה" הפכה להיות עיר של שחיתות. קשרי הון שלטון. ממש כך מתאר המדרש את נוהגם של בני ירושלים. השחיתות הזו פילגה את ליבם של בני ביתר, הכפריים שנוצלו על ידי עשירי ירושלים. אפשר להבין אותם?! אולי להבין למה הם כעסו, אך לעולם לא להבין את התגובה שלהם. על זה נאמר: "שמח לאיד - לא ינקה".

הריחוק מירושלים התבטא גם בריחוק מכל מה שמסמנת ירושלים. חכמינו אמרו שלוחמי בר-כוכבא היו פונים לאלוקים בצאתם לקרב ואומרים לו: "אל תעזור ואל תפריע". אנחנו יכולים לנהל את הקרבות מול רומא בעצמינו. למרות הגישה הזאת סייעו חכמים לבר-כוכבא בגדלות נפש, ובראשם רבי עקיבא. כל זה לא גרם לבר-כוכבא להכיר בטובה, באחת הפעמים הוא חשד לשווא ברבי אלעזר המודעי והרג אותו בבעיטה. זה היה תחילת הסוף.

הבעיטה הזו היתה הקש ששבר את הגב, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה לאומית. איך צריכים להרגיש תלמידיו של רבי אלעזר הנמצאים בין צבאותיו של בר-כוכבא? אין ספק שזה היה מהלך מטופש גם מבחינה צבאית. להרוג באמצע הקרבות את גדול החכמים בבעיטה זה לשבור את הרוח. הלא הוא כל היום מתפלל עליך. מייחל לנצחונך. תלמידיו משתתפים בקרבות שלך ואתה מחסל אותו בבעיטה?!

אז כמו היום

בר-כוכבא נכשל, הרומאים נכנסים לביתר ונוקמים על כל כישלונותיהם מהעבר. השחיטה שהיתה שם לא היתה שונה בהרבה מהשואה. ההבדל הגדול היה בזמן. הרומאים חיסלו את הישוב היהודים בכמה ימים,

לא בכמה שנים. נהרות של דם זרמו בנחלים, דם לוחמים. דם ילדי ישראל, דם נשים ובנות שנסחבו לשחיטה כמו צאן לטבח.

הסיפור המצמרר הזה מזכיר לנו את מצבנו גם היום. לפעמים אנחנו חלשים שבחלשים. נשחטים במיליונים בלי שום התנגדות. לפעמים אנחנו חזקים כל כך, יכולים להדהים את העולם מרוב גבורה, תחכום ועוצמה.

הגוף לא השתנה, רק הרוח. רוח נכונה היתה יכולה לסיים את המאבק של בר-כוכבא בביתר כמו שסיימו אותו החשמונאים. בנצחון. רוח של פלגנות, תחושה חזקה של אני, בעיטה בקודשי ישראל - הביאה את האסון הנורא, ועל זה אנחנו מתאבלים. עוד אחד משרשרת האסונות שקרתה לעמנו בתשעה באב. "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".