שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ביבי חבול ומוכה, אך מרוצה
    התנהלות מופתית זו לא הייתה, אך נתניהו צלח את מושב הכנסת הראשון עם לא מעט הישגים. והיתר? קדימה צוברת כוח, ליברמן מעופף בשחקים ובעבודה, כמו בעבודה, הכל מתפורר

    אם נסיט לרגע הצידה את וילון הקלקולים והמהלכים התמוהים, ואת אוסף הרגעים המביכים שליוו את המושב הראשון של הכנסת ה-18, נוכל למצוא מאחוריו את בנימין נתניהו - שבסך הכל אמור להיות די מרוצה מעצמו. חבול, מוכה, צולע וקורס תחת הביקורת - אך מרוצה. 

     

    אף אחד לא יעניק לראש הממשלה מדליה על התנהלות מופתית, או את אות שומר החותם של הדמוקרטיה, אולם הוא הצליח להעביר תוך כארבעה חודשים תקציב דו-שנתי ברוב גדול; הצליח לספק את כל השותפות הקואליציוניות שאינן יודעות שובע; הצליח לא להיגרר למלחמה באף חזית; הצליח לספק את יצרו ולאשר את חוק מופז הבעייתי מבחינה דמוקרטית; הצליח להגיד "שתי מדינות לשני עמים" ולא לאבד את הימין; והצליח לנהל בצורה די סבירה את המשבר המיותר שיצר במו ידיו עם האמריקנים, ולהנמיך את הלהבות לרמה נסבלת.

     

    אפילו במפלגת העבודה, שם מרכלים מאחורי גבו של נתניהו ומאשימים אותו בפגיעה ביחסים עם ארצות הברית ובהתנהלות לא נכונה מול הנשיא ברק אובמה בנושא הפלסטיני, מעדיפים לשמור על שקט תעשייתי. הביקורת נוקבת, אך היא נלחשת בחדרי חדרים. בינתיים.

     

    "בסך הכל", אומרים חברים בקואליציה של נתניהו, "יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בכל זאת, מדובר בביבי, וכבר ראינו למה הוא מסוגל". והם צודקים: בהשוואה לעצמו - ראש הממשלה מגיע לתום המושב כשתדמיתו התקשורתית דהויה למדי, אך הקואליציה שלו יציבה. גם אם הפרטת הקרקעות עוד לא אושרה והמבוכה משבוע שעבר עוד צורבת, ולמרות האיומים אליהם נאלץ נתניהו להיגרר תוך זמן קצר כל כך לאחר שהקים את ממשלתו - הוא יושב איתן על כסאו, וכמה הישגים בכיסו.

     

    אף אחד לא יכול לאיים עליו, אף אחד לא רוצה או ירצה להפיל אותו. אין להם סיבות. אפילו קולות המרד האידיאולוגי שעלו מדי פעם מתוך סיעת הליכוד דוכאו, וכך גם הניסיונות של השותפות הקואליציוניות להשתלט על סדר היום.

     

    נכון, זו לא חוכמה להישאר על הכסא אחרי כארבעה חודשים בשלטון. ונכון גם שלא להתנהלות הזו ציפתה המערכת הפוליטית מנתניהו אחרי עשר שנים של הכנות והיערכויות וחלומות על הקווים. התקוות היו גדולות, וכך גם האכזבה. ראש הממשלה הצליח, תוך זמן קצר ביותר, להזכיר לציבור הישראלי מדוע גורש מלשכת ראש הממשלה לפני עשר שנים: התנהלות שלומיאלית, מינויים של אנשים לא מתאימים לתפקידים הלא נכונים, זיגזוגים והתקפלויות אינספור, ובחשבון הכללי - תחושה אינסופית של לחץ והיסטריה. ועדיין, פוליטית, מצבו סביר. יכול היה להיות יותר גרוע.

     

    זה כבר הפך לקלישאה, אולם עם עובדות קשה להתווכח: האויב הגדול ביותר של נתניהו הוא ביבי. כוונותיו טובות, כנראה, אולם התנהלותו מכשילה אותו פעם אחר פעם. נתניהו אינו ראש ממשלה גרוע יותר ממה שהיה אריק שרון, אך הוא משדר הרבה יותר חולשה, והרבה יותר פתיחות להיסחט ולהתקפל בפני יריביו מבית ומחוץ.

     

    שרון, למשל, נכנס ללשכת ראש הממשלה אחרי נתניהו ואהוד ברק, שטלטלו את המדינה במשך חמש שנים, כטלטול הגלים את הספינה הטובעת. תחושת הסחרחורת שאפפה את הציבור פעלה לטובתו: למרות שבמשך חודשים רבים לא סיפק תשובות ממשיות - הוא שתק ודפק על השולחן כמדיניות. הכוחנות שלו נתפסה ככוח, והקומבינות הפוליטיות שבישל - כעורמה פוליטית שנועדה לשמור על היציבות השלטונית. הכוחנות של נתניהו לעומת זאת, כפי שנתגלתה במקרה חוק מופז, נתפסת כחלמאות פוליטית, כעסקנות לשמה וכניסיון לפגוע בדמוקרטיה. אם אפילו יושב ראש הכנסת שמינית לא מצליח לעכל את המהלכים שלך, כנראה שיש לך בעיה.

     

    קדימה ממציאה את עצמה מחדש

    ואכן, בהסתכלות אל העתיד - בעיות לא חסרות. לראש הממשלה מצפים אחרי ההצבעה על הרפורמה במקרקעי ישראל (שאמורה לעבור בשבוע הבא), כמה שבועות של שקט פרלמנטרי, אולם השקט הזה יכול להטעות. קדימה מסיימת את המושב הזה בכבוד רב ועם נקודות זכות לא מעטות, ונערכת לחדש את הקרבות מיד לאחר הפגרה. האופוזיציה בראשות קדימה הצליחה לטרטר את הקואליציה כמעט מהיום הראשון בו קמה הממשלה, להביך אותה פעם אחר פעם, ולחשוף את ההתנהלות הבעייתית של נתניהו ואנשיו.

     

    ציפי לבני, דליה איציק, רוני בר און, יוחנן פלסנר, יואל חסון, שלמה מולא, מאיר שטרית ורבים אחרים - עשו במושב הזה כבוד למונח אופוזיציה. לאחר שנים בהן ביזתה מפלגת העבודה את המונח "אלטרנטיבה" מרכז-שמאלית, באה קדימה ומילאה את החסר - מבלי לנהל משא ומתן אינסופי על זחילה לתוך הממשלה.

     

    גם לבני עצמה, שהחלה את המושב בגו כפוף, התיישרה בשבועות האחרונים. כשפמלייתה עוברת במסדרונות הכנסת - קשה להתעלם מנוכחותה. עושה רושם, אומרים במערכת הפוליטית, שהיא מצאה נחת באופוזיציה, והחלה לבנות את מנהיגותה. היא המציאה את עצמה מחדש. אפילו יריביה מבית ומחוצה לו מודים שחל בה שינוי חיובי, שהיא "גדלה מתוך עצמה".

     

    מי שסירב להצטרף למאבק העיקש של האופוזיציה בממשלה היה עד לאחרונה שאול מופז, שהצליח לגחך את עצמו לדעת בהתעקשותו לדרוש כניסה לממשלת שלושים השרים של נתניהו ללא כל סיבה נראית לעין. לאחר שהבין כי דרישתו אינה מתחברת עם המציאות, ולאחר שהבין כי הוא נותר בדד במערכה על חלום הממשלה, החליט מופז לשנות כיוון, ולתקוף את נתניהו.

     

    במקביל, הוא פתח במרוץ מטורף על ראשות קדימה - שעוד לא ממש נראה באופק. מופז לא ויתר על חלומו להתמודד על ראשות הממשלה, ובשבועות האחרונים, וביתר שאת יעשה זאת במהלך הפגרה - הוא מסייר ברחבי הארץ, נפגש עם פעילים, מרצה, מחבק, מבטיח ונערך לקרב מול יריבתו המרה.

     

    גם לבני, ששולטת במנגנון המפלגה אולם הזניחה בחודשים הראשונים שלאחר הבחירות את השטח, חידשה את פעילותה הפוליטית. לאחרונה הגיעה לבית קדימה בפתח תקווה, נפגשה עם פעילים, והחלה לעסוק באירגון הפעילות הפנים מפלגתית. מנכ"ל קדימה, משה שחורי, שרואה עצמו מועמד לכנסת הבאה, מתרוצץ גם הוא ברחבי הארץ, ובמקביל - מכין עבודת מטה לחיזוק קדימה מבפנים. יו"ר מועצת קדימה הטרי, חיים רמון, מעורב גם הוא במהלכים להכנת הקרקע הפוליטית עבור לבני, שלמדה את הלקח של ההתמודדות הקודמת - וצפויה לצאת למסע חיבוקים ונשיקות ברחבי הארץ.

     

    בעבודה כמו בעבודה - בלגן

    בהנחה הלא בלתי הגיונית שקדימה לא תצליח להפיל את נתניהו בחודשים הקרובים, על ראש הממשלה לצפות לסכנות מכיוונים אחרים. מפלגת העבודה, במצבה הנוכחי, נראית כמי שעשויה לעשות בעיות. היציבות הפנימית בסיעת העבודה כמעט ואינה קיימת, והיכולת של ברק לאחד סביבו את סיעתו היא בערך כמו היכולת של ניצן הורוביץ להנהיג את ש"ס.

     

    בכירים בליכוד המקורבים לנתניהו חוששים כי התנהלותו הפנים מפלגתית של ברק תביא בסופו של דבר לפילוג בסיעת העבודה - ותשאיר את נתניהו עם הרבה שרים, אך מעט אצבעות. "אם ברק מכנס את הוועידה באווירה הנוכחית", אומרים גורמים בעבודה וגם בליכוד, "הוא עשוי לכרות לעצמו את הענף שעליו הוא יושב. ניסיון להעביר את החוקה בוועידה אחרי שלא הצליח להשיג רוב לתמיכה ברפורמה של נתניהו במנהל מקרקעי ישראל היא מהלך מסוכן".

     

    מצבו הפוליטי של ברק עומד בסתירה ישירה ומוחלטת למעמדו הציבורי ולהשפעתו בתוך הממשלה: נתניהו, שאהב להתגאות בהבנה שלו את האמריקנים, הפיל עליו, דה פאקטו, את התיק האמריקני; הוא נערך לפנות מאחזים בלתי חוקיים; הוא השיג מאות מיליונים לנושאים החברתיים בתוך התקציב; ובתוך הכאוס השורר בממשלה תחת ניהולו של ראש הממשלה - ברק נראה כמבוגר האחראי, המנוסה והיציב מבין כל השאר.

     

    אך כל זה לא ממש עוזר לברק, ומפלגת העבודה תחת מנהיגותו מסיימת את המושב הראשון חבולה וקרועה כמו שלא היתה אף פעם. קבוצת הארבעה שהתנקתה למעשה מן הסיעה כבר לאחר הכניסה לממשלה, ממשיכה להיערך להקמת גוף פוליטי חדש. שלי יחימוביץ' ודניאל בן סימון, שהתגלה כאכזבה הגדולה של הכנסת ה-18, מאותתים שהם לא כבולים למפלגתם, ואפילו רוב השרים המאוהבים בכסאותיהם עושים לברק שריר. במציאות הזו, אומרים במערכת הפוליטית, נתניהו עוד יישאר לבד עם ברק.

     

    איפה ליברמן?

    כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד החוץ לוותה בחששות רבים, וגם בהצהרות קולניות לא מעטות, שגרמו לרבים להרים גבה ולהרכין ראש במבוכה. אך תוך כמה שבועות, לאחר שהסתגל למעמדו ולצעצוע החדש שקיבל לידיו, הוריד ליברמן פרופיל ונעלם בין שדות תעופה ברחבי הגלובוס. הוא מסתובב בעולם, משתתף בישיבות הרגישות ביותר, אך השפעתו, לפחות עד כה, על מדיניות החוץ של ישראל - כמעט ולא קיימת.

     

    נתניהו, כאמור, מסר לידי ברק את ניהול היחסים הרגישים עם ארצות הברית, ואילו בכל הנוגע לשאר המדינות החשובות - לא לגמרי ברור מה קורה. עם זאת, השקט של ליברמן עשוי להטעות, ואין לפסול כי מדובר בטקטיקה הנובעת מהתחושה האוחזת בכל הגורמים במערכת הפוליטית, לפיה כתב אישום נגד ליברמן קרוב מאי פעם.

     

    "ליברמן כנראה באמת התחיל לחשוש", אומרים בכירים במערכת הפוליטית, "ולכן החליט להוריד פרופיל. הוא חושש כנראה שההתבטאויות שלו בתחום המדיני לא בהכרח עוזרות לו בפרקליטות המדינה, אז הוא שותק, מסתובב בעולם, מטייל, ובסך הכל - לא עושה יותר מדי רעש".

     

    את המושב הראשון מסיימת ישראל ביתנו של ליברמן בדיוק כמו שהיא מסיימת כל מושב: עם הרבה הצהרות רעשניות, ומעט הישגים יחסית. התקדמות סימבולית נרשמה בתחום הגיורים, אולם הנושא עדיין רחוק מפיתרון - למרות שישראל ביתנו התחייבה למצוא תשובה לעשרות אלפי ישראלים החיים במצוקה אמיתית.

     

    זה לא מונע מליברמן להשקיע מאמצים רבים בתקשורת הרוסית, שם מצוי גם האלקטורט שלו. מי שמתגעגע לדעת מה חושב שר החוץ, כדאי שילמד רוסית: ליברמן לא חוסך את עמדותיו מקוראי הרוסית, וממשיך לנהל קמפיין מתמשך שמעולם לא נפסק. ומה יהיה אם יוגש כתב אישום? ליברמן כנראה יילך, אך מפלגתו, כך נראה, תישאר לצידו של נתניהו. לפחות עד המושב הבא...

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרד. נתניהו
    צילום: AP
    צוברת כוח. לבני
    צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
    יש דברים שלא משתנים. ברק
    צילום: AP
    האכזבה הגדולה. בן-סימון
    צילום: עמית מגל
    מומלצים