מטאקו ועד מונטזומה
בעיר וואחאקה יוצאים ההמונים במחולות לרגל יום חג, אבל אצל יוני השמחה לא נמשכת זמן רב. ככה זה כשפוגשים מקרוב את "קללת מונטזומה" העתיקה
אני על כביש מספר 190 בכיוון דרום מזרח. העיר אקאטלאן (Acatlan) מקבלת את הבאים בשעריה בציר ראשי העובר ממש בתוך השוק. כמו כל שוק בעולם, זה מקום סואן ומלא תכונה ואנשים שבאים לפגוש ריח, צבע, צליל, דוכנים, רוכלים ואנשים אחרים. כולם כאן באים להתעדכן, להשלים חוסרים, להצטייד לעוד כמה ימים, גם אני.
אחרי שיצאתי מטפוזטלאן בשעה שמונה בבוקר בכביש נהדר, רחב וחלק הצמוד לחמוקי הרים המשקיפים מערבה, אותתה לי אקאטלאן שכאן יהיה מעניין. ראשית, שמתי לב שנוכחותי גרמה להרבה אנשים לעצור ממלאכתם, להרים ראש. להצביע, להפנות מבט. כאן לא רגילים לגרינגו שמגיע ככה סתם, לבד כשכל בורג, פלסטיק ואריג בו, אומרים שהוא פשוט חי בסרט אחר. החלטתי להתעלם וחדרתי ללב ליבו של השוק.
ממש בתוך הסמטאות עצרתי, הורדתי את רגלית האופנוע והתיישבתי לשולחן העץ שהיה מונח בסמוך לאחד מדוכני האוכל. לידי, על מכסה חבית, בישלה גברת אחת נתחי צלי, ירקות וחתיכות גבינה. הצבעתי על מנת הטאקו הצמחונית. היא הוגשה לי בתנועה רחבה. עם כל נגיסה שלי, שמתי לב שהאנשים סביבי בשולחן מביטים בי, פותחים בעצמם את הפה (כמו שמאכילים תינוק) ומחכים למשהו.
עצרתי רגע, הסתכלתי מעבר לשלחן, על אחד שנעץ בי עיניים. והוא בתנועת היד הבינלאומית שאל, "נו?". משכתי בכתפי והמשכתי ללעוס. פתאום בביס השלישי פגשתי את אש הגיהינום. פיסת פלפל ירוק החליקה לי כמו חומצה ישר לגרון. האיש אשר על המים הקרים כבר היה עם היד על הפקק. ושותפי לשולחן החביאו חיוך אבל נהגו בי בסוג של הבנה וטפיחה על השכם. מיום השוק הזה הם יחזרו הביתה גם עם סיפור. שמתי לב לכך שהדגל בראש בית העירייה ממול מונף בחצי התורן - לא היתה באותו רגע אילוסטרציה מדוייקת יותר למצבי.
ארוחה פיקנטית על מכסה חבית (צילומים: יוני בן-שלום)
ברוך הבא לוואחאקה
הנוף ביציאה מהעיירה הפיקנטית היה מכוסה חורש צפוף כאשר מבין צמרות העצים הנמוכים הזדקרו קקטוסי ענק שנקראים בשפת המקום "אורגנים" כי צורתם מזכירה את צורת האורגן הכנסייתי על עשרות אבוביו. הדרך חלפה בישובים חקלאיים, עם חלקות קטנות של תירס, קטניות ועצי פרי ללא תשתית השקיה כלשהי. חלפתי על פני עיירות שניכר כי צמחו מתוך כפרים - מהסוקאלו (הכיכר המרכזית) העתיקה, עם מבני אבן חשופה ומסותתת, ועד למעגל החיצוני, בו הבתים כבר בנויים בחומרים מודרניים, מכוסים טיח לא צבוע וביניהם מתוחים רחובות לא סלולים.
בכל נקודת ישוב יש כמה כנסיות, חלקן פשוטות, חלקן מפוארות. בצומת אחד מצאתי שלט בשוליו מגן-דוד המפנה לכנסייה שסמלים יהודיים הם חלק מהרפרטואר בה. מאז נכנסתי למקסיקו כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות ופרשנות טקסית, המותאמות לכל קהילה בנפרד.
כנסייה עתיקה ב-Yanhitlan
תוך המשך מבט מהורהר בנוף, שמתי לב גם כי במקסיקו לא נתקלתי בחיות בר עד עתה. מה שכן בלט לעין הן ציפורים, כמו השקנאים בבאחה והדורסים המרחפים כל הזמן ממעל. כמעט בכל רגע בו נשאתי עיני לשמיים, הבחנתי איפה שהוא בציפור גדולה פרושת כנפיים מסתובבת מעל. ולא אחת כשהיה מונח איזה פגר דרוס על הכביש, ראיתי גם להקה שלמה של דורסים נלחמים על חלקים מבשרו. הם המשיכו להיאבק ממש עד שהגעתי למרחק כמה סנטימטרים מהם.
לקראת ההגעה לעיר וואחאקה (Oaxaca) חזרתי לכביש האגרה המהיר. גם כך כבר מיציתי את החוויה הכפרית להיום והייתי נכון ודרוך לקראת כניסה לעיר גדולה ממש. בכניסה לנקודות ישוב אני מכבה את האיי-פוד, זה מאפשר לי להיות קשוב ודרוך למכשולים, קולות או איומים. אני מרים את שולי הקסדה ומוודא שעט ופיסת נייר בהישג ידי. כך אני יכול ליצור קשר מהיר עם מי שאפנה אליו לבקשת כיוון או שאלה. השילוט משך אותי למרכז העיר, מרכז שקשה לטעות בו. המבנים הקובייתיים העתיקים, רחובות מרוצפים אבן, המחולקים למשבצות והכנסיות ובתי השלטון הממוקמים בשולי ככרות ורחבות. איזה יופי! הגעתי לעיר מדהימה.
ברחובות וואחאקה
הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-ynet, והזמינו אותי לשהות תחת קורתם בעיר הזו. החזקתי את כתובתם תפוסה במהדק על מגן הרוח, אך החלטתי לעשות עוד סיבוב בעיר ואחר כך, עוד אחד. כל כך התלהבתי מהצבעוניות הקרנבלית הפרועה אך המסוגננת, מהשמחה האופטימית והמשעשעת שחייכה מכל קיר. וזו אינה תערוכה ניידת. ככה חיים כאן. מלהיב.
נהג מונית הוביל אותי תמורת 20 פסו לכתובת שנתתי בידיו. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתייה שנפגשו כאן, שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אישית אוהב לשהות בהן. פה מרגישים את הדופק האמיתי של החיים. לא שכונה מוזמנת של קבלנים, אלא אוסף סגנונות וחומרים. מכולת שכונתית, חנות אינטרנט, מוסך קטן וכמו בטפוזטלאן, המרקם האנושי מורגש, לא מסתתר מאחורי קירות מצופי שיש מלוטש. ביתם מעוצב ומרוהט בטעם, צבע וחומרים חמים. אני קיבלתי את החדר הטוב, עם הנוף היפה ועם השקט המרגיע. כשמגיעים לישון בבית זר, צריך לזכור שנכנסים לתוך חתיכת חיים חשופה. אני חושב שמארחים כאלה צריכים הרבה אומץ.
ריקודים ברחובות
למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחאקה ברגל. התחלתי אצל חוזה הספר, עצרתי לידו כי ראיתי מספרה שחצי ממנה מאוכלס באופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בלי ספרדית הוא יבין מה אני רוצה בשנייה. ביקשתי ממנו תספורת מכונה, גלח כזה. המשכתי לכיוון מרכז העיר והרגשתי תכונה ברחובות. אנשים זרמו לכיוון אחד. זרמתי איתם.
השמש זרחה בקונטרסט שהבליט את הצבעוניות המיוחדת של קירות הבתים. ואז - בכיכר הראשונה, רחבת ריקודים עם תזמורת וכמה זוגות מחוללים, לבושים בתלבושות צבעוניות. צעירים עם מבט מאוהב בעינים וקהל נלהב מריע על כל מחווה. מסביב נקבצו כל רוכלי העולם: תכשיטים, חפצי עור, פסלוני אבן, בובות, ציורים, קלטות מזוייפות וצעצועים, וכמובן דוכני אוכל ביתי מעלים אדים וניחוח של טאקו ובצק תירס חמצמץ.
משם זרמתי לכיכר אחרת, מרכזית יותר. לפתע ראיתי קבוצות של לובשי מדים וקסדות, חמושים באלות, רצים בטורים ושלשות לפינת הכיכר, ובמקום החלה מהומת אלוהים. מסתבר שיום חג כזה הוא הזדמנות עסקית להרבה רוכלים וסוחרים לרגע. קבוצה של אינדיאנים על מרכולתם, התישבה על מסלול מצעד שאמור לעבור במקום בעוד כשעה. כשסירבו להתפנות החלה קטטה המונית. תושב מקומי לידו עמדתי הסביר לי שהמפונים זעקו זעקות של קיפוח חברתי מתמשך, בלי שום קשר לקרנבל המדובר. בעודנו צופים באירוע הזה, החלה תהלוכת מחולות ותזמורות ששנשפכה לרחוב. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים אחרים במדינת וואחאקה, לכל אחת תלבושות קצב וסגנון ריקוד שונים ונפלאים. עמדתי שם שעה ארוכה, צילמתי והודיתי לגורלי הטוב.
תמונות מהחגיגות
לקראת ערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. כשטיפסתי במדרגות הרגשתי סחרחורת קלה. כשהגעתי למעלה כבר הבנתי שתפסתי משהו. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שאכלתי אותה. אילן לא התרגש מכלום. וכששלפתי את ערכת התרופות שהבאתי, הלך להביא מד חום ולהכין לי תה עם דבש ולימון. בקיצור, האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו בלי יותר מדי פוזות.
תשע שעות של פיתולים
למחרת, אחרי לילה בו ספרתי בחרדה אלפי חזירים, קמתי רענן כאילו כלום. התארגנתי על הציוד והאופנוע שהיה שמור כל העת בחניה הסגורה ויצאתי להיפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים מהאנשים הנפלאים ויצאתי לכיוון כללי חופי האוקיינוס. בתדריך קצר שכלל הרבה טיפים להשרדות מקסיקנית, אילן המליץ לי לא לרדת בכביש מספר 175 המקצר את הדרך, בשל איכותו והסכנות בו, לכן בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר.
במשך תשע שעות נסעתי בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בו פנייה צמודה לאחותה, בקטעים של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, נאלצתי לעצור כמה פעמים להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.
החוף הקסום של מאסונטה
הגעתי לקראת ערב הגעתי לעיירת החוף מאסונטה (Mazunte), אוסף בתים שנבנו כרחוב, ממנו יוצאים מספר שבילי עפר לכיוון חוף הים הטרופי. בקצה השביל שאני בחרתי היה חוף חולי למרגלות כמה גבעות סלעיות, וכל הסצנה הזו טבולה ביער עצי קוקוס מלבלבים. הים הכחול שלח את גליו, החול שלח נצנוצים זהובים, השחפים הלבנים שלחו קריאות קצובות והבטן שלי שלחה אותי לגור בשירותים.
נפלתי רטוב מזיעה על מזרן נטול סדין, מעלי כילה וממעל צל מאוורר איטי. כמו סצנת שחור-לבן מפילם נואר קלאסי כשידי מגששות ברעד בלתי נשלט אחרי טבליות האימודיום. לקלקולי הקיבה האלה יש שם במקסיקו: "קללת מונטזומה", לזכר המנהיג האצטקי האחרון שהספרדים שחטו. ד"ש מ"מנת הבית" שאכלתי לפני כמה ימים באקאטלאן. את המסעדה הסמוכה מנהל אריק, צעיר קנדי הדובר עברית רהוטה, אותה קלט במהלך שנה בה שהה בארץ. הוא הקים כאן את המסעדה בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני ושניהם דאגו לספק לי אורז לבן ושתייה לרוב.
לאחר שלושה ימים בהם התאוששתי לאט, המשכתי לפרק הבא של מקסיקו - מדינת צ'יאפס ההררית. על כל הקסם, התרבות, הסיכונים וההבטחה הייחודיות לה בקרב התרבויות המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית של מקסיקו.
בפרק הבא: השינוי מורגש מייד. צ'יאפאס מכונסת יותר, צבעונית, דרמטית ומתבדלת. טבע מרתק. פרשנות אזורית לאלוהים וביקור ראשון בהוסטל ישראלי מחבק בחו"ל.
לפנייה לכתב/ת 
