שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "הישראלים אילצו את אחותי לבצע את הפיגוע"
    רשידה מוגרבי, אחותה של מפקדת החוליה שביצעה את פיגוע "אוטובוס הדמים" ב-1978, הגיעה לוועידת הפתח בבית לחם ומתראיינת לראשונה לכלי תקשורת ישראלי. לדבריה, היא "לא חשה צער לרגע" על 35 ההרוגים: "זו הייתה פעולה על אדמה שנגזלה לצורך שחרור אסירים". היא גם אינה מכירה תודה לישראל שאיפשרה לה לבוא: "זה בזכות אללה"

    "הרגשתי גאה ואני עדיין מרגישה מאוד גאה באחותי. שהישראלים לא יטיפו לנו מוסר על מה זה מוסר ועל מה זה אנושיות" - כך אומרת בראיון ל-ynet רשידה מוגרבי, אחותה של דלאל מוגרבי, שפיקדה על החוליה שביצעה את הפיגוע בכביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978, שבו נהרגו 35 ישראלים. מוגרבי בת ה-52, המבוגרת בשנה מדלאל, הגיעה לבית לחם כדי להשתתף בוועידה השישית של הפתח המתקיימת בימים אלה.

     

    בשבת ה-11 במרס 1978, חדרה לשטח ישראל חוליית מחבלים פלסטינים שיצאה משטח לבנון והגיעה דרך הים לחוף שמדרום לקיבוץ מעגן מיכאל. פעולת המחבלים, שכללה השתלטות על אוטובוס אגד בכביש ת"א-חיפה, הסתיימה ב-35 הרוגים ישראלים, בהם משפחות שלמות, ולמעלה מ-70 פצועים. בעקבות הפיגוע האכזרי, יצאה ישראל למבצע ליטני נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון. דלאל מוגרבי, מפקדת החוליה, נהרגה בקרב שהתחולל בין המחבלים לכוחות צה"ל.


    הפיגוע בכביש החוף. בין ההרוגים היו משפחות שלמות (צילום: דובר צה"ל)

     

    רשידה מוגרבי, העובדת בפתח וחיה על הקו טוניס-לבנון, היא אשה דעתנית, המשמיעה בראיון - הראשון שלה אי פעם לתקשורת הישראלית - דברים שלא ינעמו לקוראים הישראליים. "לרגע אחד אני לא חשה צער על מה שעשתה אחותי", היא מבהירה. "הישראלים הם שאילצו את אחותי לבצע את הפיגוע, כי הם שגירשו אותנו וגזלו את אדמתנו. הם עשו לנו עוול בעצם זה שהפכו אותנו לעם של פליטים, ואלמלא הכיבוש דלאל לא הייתה מבצעת את הפיגוע. אולי היא הייתה חיה חיים נורמליים ובונה לה משפחה וקריירה".

     

    "זוהי פעם ראשונה שלי בפלסטין", היא אומרת לגבי ביקורה הנוכחי, "ואל תשאל אותי איך הרגשתי כשדרכתי על אדמת המולדת - כי אני לא יודעת לתאר במילים את מה שהרגשתי באותו הרגע".

     

    "אנו לא אוהבים להרוג"

    מוגרבי אומרת כי התדמית של אחותה בישראלי והדרך שבה היא מוזכרת בתקשורת הישראלית לא מפריעות לה. "הם אלה שבמשך השנים בנו לה את התדמית של הטרוריסטית ושל המחבלת", היא טוענת. "אני מצטערת שזו התדמית, אבל זה לא מפריע לי, כי זאת הדרך שהם מחנכים את העם שלהם, אפילו את הילדים מגיל אפס - לשנוא אותנו. דלאל לא באה להרוג, היא באה עם קבוצה של לוחמים שנכנסו לאדמה שנגזלה מהם לצורך פעולה של שחרור אסירים, ורק ההתערבות של צבא הכיבוש היא שהביאה להסטת האוטובוס. המטרה לא הייתה להרוג אזרחים - למרות שאין אצל הישראלים אזרחים, כולם חיילים - אלא להגיע לכנסת ולהשמיע את הדרישה לשחרור האסירים הפלסטיניים".

     

    "אנו לא אוהבים להרוג", היא טוענת. "להיפך, הדת שלנו אוסרת עלינו להרוג, למרות שהחוק נותן לנו את הזכות להיאבק בכיבוש כדי להחזיר את חירותנו. מי שפוגע במתכוון באזרחים הם הישראלים, שכל העולם והארגונים הבינלאומיים קבעו שהם השתמשו באזרחים חפים מפשע כמגנים אנושיים. מה שדלאל עשתה לכל היותר היה לקחת אזרחים כבני ערובה, אבל בשום פנים היא לא התכוונה להרוג אותם, וכבר מזמן אני לא מתייחסת לאיך הישראלים מציירים אותה ומתארים אותה".

     

    "הישראלים הם אלופים בלזייף את האמת ולמנוע מהעם שלהם להכיר את האמת. אפילו עכשיו באמצעות שינוי שמות הרחובות והכפרים שלנו, הם מבקשים לשנות את האמת", היא טוענת בהתייחסה להחלטת שר התחבורה ישראל כץ להחליף את הכיתובים בערבית על שלטי הרחובות בארץ.

     

    "אותו כאב כמו משפחת שליט"

    לדבריה, היא לא בכתה כששמעה שאחותה נהרגה בפעולה. "לא שזה לא כואב - זה כואב, אבל יש בתוכי המון זעם שעצר את הדמעה מלרדת. אם אני מצטערת על דבר מה, זה על כך שלא הייתי איתה, כי אבו ג'יהאד סירב לכך שיהיו שתי אחיות מעורבות בפעולה אחת".

     

    מוגרבי אומרת כי היא הרגישה וידעה שאחותה מתכוונת להשתתף בפיגוע. "היא הייתה נעלמת לאימונים וחוזרת מדי פעם. ידוע לכל שהפיגוע נדחה מדצמבר למרס בגלל מזג האוויר. כשהגיע המועד, היא חזרה לביירות, וראיתי על הפנים שלה שמשהו עומד לקרות. שאלתי אותה: 'זהו זה, זה הגיע?' היא ענתה לי 'כן, זה הגיע'. היא נפרדה ממני ומהמשפחה למרות שלא אמרה לבני המשפחה דבר, רק לי, כי אני והיא היינו לא רק אחיות אלא חברות".

     

    מוגרבי מספרת כי יומיים אחרי הפרידה מאחותה, בעודה עוסקת באבטחה בחדר המבצעים של הפתח בביירות (שארבע שנים לאחר מכן נהרס על ידי צה"ל במלחמת לבנון) הגיעו הדיווחים על הפיגוע. "היה לי טרנזיסטור קטן ושמעתי על הפיגוע. ידעתי שדלאל שם, וכשאמרו שכל חברי החולייה נהרגו, ובהם דלאל, הרגשתי גאווה".

     

    לדבריה, הכאב הגדול הוא על כך שאין למשפחה חלקת קבר להתאבל עליה: "הישראלים מענישים אותנו גם אחרי שהם הורגים אותנו. אמא שלי חיה יותר מ-31 שנה בתקווה שיהיה לה לאן לבוא ולהתאבל, שתהיה לה חלקת קבר שבה טמונה גופתה של דלאל, אבל הישראלים עד כדי כך רשעים שהם לא הסכימו להחזיר את הגופה.

    באיזה חוק כתוב שבמלחמה לא מחזירים גופת חייל אויב? האם החוק לא קובע שהגופה צריכה להימסר לצלב האדום? להיפך, הישראלים בחרו להתעלל ולהתעמר בנו בעסקת חילופי השבויים האחרונה עם חיזבאללה, כשאמרו לנו שהם מחזירים את גופתה של דלאל והתברר שזו לא גופתה. עד כדי כך הם רצו להכאיב לנו".

     

    "אני כואבת את אותו כאב שכואבים בני משפחתו של שליט", היא אומרת. "הם לא אנושיים יותר מאיתנו, והרגשות שלהם לא שונים מהרגשות שלנו. שליט שהיה חייל כובש, עם נשק ובתפקיד, נחטף, וכל העולם מתערב ועומד על ארבע, ואילו 11 אלף אסירים פלסטינים ואלפי גופות של לוחמים, בכלל זה של אחותי, לא מעניינים אף אחד. אני רוצה את הגופה של אחותי באותה עוצמה אנושית שמשפחת שליט רוצה שיחזירו לה את בנה".

     

    "אדע את הדרך לבית אבי"

    מקורה של משפחת מיפו. מוגרבי אומרת כי הייתה רוצה לבקר בעיר, אבל הדבר אינו אפשרי. "זה רק מעיד על האופי ועל המוסר של הישראלים. אני מגיעה לפה לוועידה בבית לחם ולא יכולה ללכת ליפו - ואילו עולה שמגיע מהונגריה או מרוסיה מגיע בחופשיות לבית שלי. האם זוהי האנושיות? האם זוהי הדמוקרטיה?".

     

    אבל מוגרבי בטוחה שהיא עוד תגיע ליפו. "גם אם יתלו אותי אני לא אכיר בישראל, ואם הוועידה תצביע על סעיף ההתנגדות, אני אצביע נגד הוצאת זכותנו להתנגדות מתוך חוקת הפתח". לדבריה, אילו היו מאפשרים לה, "הייתי חוזרת לבית שלי, לבית של אבא שלי, בלי שאף אחד יראה לי את הדרך. נכון שנולדתי עשר שנים אחרי הכיבוש, אבל מרוב שראיתי ודמיינתי את הבית שלנו, אני אדע להגיע אליו בכוחות עצמי".

     

    למוגרבי יש מסר אחד לישראלים: "תצאו מאדמתנו ותנו לנו לחיות". בתשובה לשאלה לאיזו אדמה היא מתכוונת, היא אומרת: "כל האדמה היא אדמתנו, ואם הישראלים ירצו לחיות איתנו אנחנו לא נתנגד. הם מוזמנים לחיות איתנו, לא ככובש, ואנחנו נארח אותם בכבוד".

     

    "אני לא חוששת מההתבטאויות שלי", היא מוסיפה. "הישראלים יכולים לעצור אותי ויכולים להרוג אותי. מתוך הכלא אוכל לשרת טוב יותר את העניין הפלסטיני. אני בטוחה שעוד אחזור לחיות ביפו, ולמי שיגיד שאני אומרת את הדברים נגד הישראלים למרות שהם נתנו לי לחזור להשתתף בוועידה, אני אומרת שלא הם נתנו לי - אלא אלוהים רצה את זה, ולכן אני פה. בזכות אללה, לא בזכותם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רשידה מוגרבי. "אתם מחנכים לשנוא אותנו"
    צילום: עלי ואקד
    אוטובוס הדמים. בעקבותיו יצאה ישראל למבצע ליטני
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    מומלצים