הולכים מכות

פעם נדמה היה שנשמרת ארשת מבודחת כשטוענים שבישראל צריך "לדפוק על שולחן" כדי לקבל את זכויותיך, או להביע את דעתך. היום זה כבר נשמע תמים. אוכלוסיות שלמות הפכו את המסורת הזו לנשק חם, ואנו נעים במעגל של אנשים שמפרים את החוק, כיחידים או כקהילות. אך עם כל הכאב שחשה כל קבוצה על הפגיעה בזכויותיה, הדרך הזאת מובילה רק לאנרכיה.

אלימות היא מחלה מדבקת, ולא ניתן להפעילה נגד אחרים ו"לחזור הביתה בשלום". כשלא מגיבים בעוצמה מספקת של חינוך ואכיפה לטרור המחתרת היהודית ופועלו של ברוך גולדשטיין, מקבלים את רצח רבין. אם לא מגיבים לטרור של נתן זאדה ועמי פופר, מכשירים את ההתקפה על המרכז ההומו-לסבי בתל אביב.

שנים חשבתי שההפגנות האלימות של הדרוזים במחאה על הצבת אנטנות סלולריות, היו מוצדקות. אוכפי החוק הזניחו אותם, וחברות הסלולר לא בחלו בשום אמצעי כי להטמין אנטנות בבתי עניים שמכרו את נשמתם תמורת חופן שקלים. עד שראיתי במו עיניי מה קרה במהומה האחרונה בעוספיא נגד הצבת האנטנות: מצד אחד קרב סכינים עם אחת המשפחות שהתקינה אנטנה הסתיים בשלושה פצועים, אחד מהם קשה. מצד שני, עשרות צעירים שברוח האנרכיה כמעט שרפו את בניין המועצה מתוך שעמום.

היום אני נגד כל אמצעי אלים בהפגנות. אני יודע שאפילו אם מנצחים בסיבוב הזה ומשיגים מטרות מיידיות, לבסוף מפסידים. כל החברה מפסידה. ההפגנות ההמוניות והאלימות של החרדים בירושלים, המתנחלים בשטחים, הדרוזים בפקיעין והערבים במהומות אוקטובר, הן רעל שמשחית דור שלם. דור שילמד לחשוב שרק באלימות הוא יכול להשיג את מבוקשו.

כשבשפרעם הצדיקו את הרג נתן זאדה גם אחרי שכבר נעצר, זה נראה לרגע צעד מובן. האיש שאפילו ראש הממשלה שרון כינה טרוריסט, רצח מספר אנשים בדם קר והתכוון לרצוח עוד עשרות בלב שכונה הומה. אבל זו טעות גדולה שמחירה יקר. אם מערכת אכיפת החוק היתה זו שמטפלת בזאדה, היה נלמד הלקח שהחוק הוא המגן האמיתי של כולנו, ערבים ויהודים.

לדעתי, הרצח של זאדה הכשיר את המהומות שפרצו בשפרעם בין נוצרים לדרוזים, במהלכן נדקרו מספר בני אדם, ואף נשרפו בתים ומכוניות.

לפיכך, האברכים בירושלים ישתמשו באותה אלימות שהם מבטאים ברחובות העיר, במאבקים הבאים שיתגלעו בין חצרות וזרמים בתוך העדה החרדית. הילדים שלהם למדו לקח, והפנימו כי אלימות היא דרך המאבק. הם ישתמשו בה בבית, בישיבה ובכל אתגר שיעמוד בפניהם. כמו כל ילד, שמחקה את מה שעושים המבוגרים, לא את מה שהם אומרים.

הדפוסים הללו מתבטאים גם בקהילה הערבית. העימותים שפרצו בנצרת בין פעילי התנועה האסלאמית למשטרה על רקע הקמת המסגד ליד כנסיית הבשורה, הפכו לאחר מכן להתקפה כללית על הנוצרים בעיר. מאז, הצעירים הנוצרים מתגייסים לצה"ל לא רק מאהבת האינטגרציה, אלא גם בשל רצונם להתגונן ולהיות חמושים בעימותים עם עדות אחרות.

הסעד של החוק הוא לא רק תקווה שהוא יביא לנו צדק. זהו תהליך שאנו מתחילים כשפועלים במסגרתו. יכול להיות שישנם חוקים מפלים, ייתכן שהחוקים לא מיושמים באופן שוויוני. אבל אלה שיבחרו לפעול על פי חוק, יצטרכו ללמוד להתארגן. בכל הקהילות הנ"ל חסרים ארגונים חברתיים שמהווים במדינה דמוקרטית מעבדה המכשירה אדם לחיים בה.

דוגמה להתארגנות חיובית כזו, שפעלה בשקט ובחוכמה הייתה קבוצת תושבים בעוספיא שהחליטה לפעול לפירוק האיחוד עם דלית אל-כרמל. עוספיא היא אחד היישובים בעלי הזהות המקומית החזקה ביותר בארץ. זהו הכפר שכבר במלחמת העצמאות איבד שמונה חיילים שלחמו בצה"ל, ורבים מפורצי הדרך של העדה הדרוזית באים ממנו. הוועד פעל מול חברי כנסת ושרים, שכנע חברי ועדות ובנה בסיס תמיכה שאיפשר לבסוף לפרק את האיחוד הלא מוצלח.

את פירות המאבק הלא אלים, קטפה הרשות המקומית בבחירות האחרונות: מעולם לא התנהלו בחירות כה מוצלחות בעוספיא. חמישה מועמדים התמודדו, ותומכיהם הגיעו לפתיחה החגיגית של כל המטות ואף נשאו דברי ברכה. אם היינו פועלים נגד איחוד הרשויות באלימות, מערכת הבחירות היתה מושפעת מכך, והיינו עדים לאלימות שכוחות יס"מ רבים היו נדרשים למגר.

כל המפגין אלימות נגד האחר, בסופו של דבר יפנים אותה, ויפעל באלימות גם בתוך קהילתו שלו. דרך החוק עדיפה בהרבה. 

רדא מנצור, תושב עוספיא. קונסול ישראל באטלנטה