פרידה מתוקה ממקסיקו

יצאתי מהעיירה מאסונטה עם זהב החול וצל דקלי הקוקוס שבה, ברגשות מעורבים. אחרי שביליתי שלושה ימים בהתאוששות מחוויה קולינארית מפוקפקת, ידעתי שסיימתי עם החוף הפאסיפי של מקסיקו. קו חוף בו בכל כמה קילומטרים נשברים גלי הים לשילוב מפתה יותר של חול, דקלים ובקתות קש מרגיעות.

הייתי בדרכי לחבל צ'יאפס (Chiapas) במערב מקסיקו - אחד המרתקים במדינה המורכבת הזו. שני מחסומים כבר על הבוקר, נראה כי מפקדי מחסומי הצבא עוצרים אותי כי סתם כדי לשבור שיעמום. זה בסדר. גם אני לא ממש סובל מכך שאני מכיר עוד פנים ומנסה לתרגל את הספרדית שלי. ואף שפה ושם יש קטעים מעיקים, זה חלק מהמסע.

למדינת צ'יאפאס היסטוריה ארוכה של פעילות מרדנית. כרבע מתושביה הם מבני המאיה. כמיעוט המקפיד על שימור ערכיו התרבותיים ועל התבדלות חברתית, מצאו עצמם מנושלים גם מחלק גדול מזכויותיהם. כשדיבורים לא עזרו, הוקמה מחתרת הסאפאטיסטאס (Zapatista) השמלאנית והמיליטנטית. בשנת 1994, כשהבינו מנהיגיה כי הממשל המרכזי במקסיקו ממשיך להתעמר בהם, מתעלם מזכויותיהם ומוליך אותם שולל, כבשו את העיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס (San Cristobal de Las Casas) לתקופה קצרה. זו העיר אליה אני רוכב עכשיו, כמעט 500 קילומטרים אותם החלטתי לגמוא ביום אחד.

קניון דל סומידרו (צילומים: יוני בן-שלום) 

עיר משומרת היטב

כמה אפשר להתפייט על כביש ואופנוע? אני יכול ככל שיתנו לי. רק אומר כי נראה שהשיר על האופנוע והכביש לא ייכתב לעולם, כי כשאני מחליט סוף סוף על המילה הראשונה, כבר נדחפת לה מילה אחרת שבאה מקטע רכיבה חדש. הכביש הבוקר נראה כמו הקווים מתחת לפרטיטורה של "ארבע העונות". קצת רטוב, קצת שמשי וכשעליתי לגבהים שמעל 1,500 מ' כבר היה גם קצת קריר.

כמעט מייד אחרי שעברתי מתחת לשלט המבשר את כניסתי לצ'יאפאס, הרגשתי בסוג של שינוי. הנוף הכפרי נראה רגוע יותר. מסודר יותר. בעיירות בהן עברתי שמתי לב לאווירה מכונסת וסולידית יותר. רחובות נקיים יחסית, שילוט מאופק, תנועת רכבים דלילה יותר. עם העלייה בגובה, פסגות ההרים כוסו ערפל קל שזחל ונעלם לתוך הצמחייה השופעת.

לקראת שעות אחר הצהריים באתי בשעריה של טושלה גוטיירז (Tuxtla Gutierrez) העיר המרכזית בחבל צ'יאפאס ההררי. החלטתי שהפעם אגיע מוקדם, אתמקם בניחותא ולכן לא משכתי עד לסן קריסטובל כפי שתכננתי מראש. טושלה היא עיר מקסימה, ואפשר לומר כי הרושם שלי היה שמרכז העיר מרשים כמו שמרכזים משומרים של ערים עתיקות אמורים להיות: סוקאלו מוקף במיטב הבניינים המייצגים בריכוז קבוע את מוסדות השלטון והדת. זה לא שאני מזלזל - המקום מדהים ביופיו, וקראתי רבות על אפשרויות הבילוי במקום, אבל מה שבלט לי לעין היה דווקא העיר הלא משומרת, זו שחיה את קצב החיים המוכר לי ממקסיקו סיטי.

החלטתי הפעם לבוא בהפוכה. עצרתי את נהג המונית הראשון בשורה וביקשתי שיוביל אותי למוטל שמחירו לא יותר ממאה וחמישים פסו. נו פרובלמו. הוא מוביל ואני מאחור. אחרי כרבע שעה, בה חדרנו לעומק השכונות שלא מופיעות בגלויות ששולחים מטושלה, הגענו לבניין עליו היו כתובות "הוטל הוסטאל". מה שבטוח, יש כאן מיטה. קלאודיה וחוסה קיבלו אותי בהפתעה אך גם בחום. מייד פינו מחסן קטן בחצר המבנה ולשם דחפתי את האופנוע. קיבלתי חדר פשוט אך נקי ורחב ידיים. מאוורר מערבל בתקרה ושירותים מבהיקים. חוסה הגיע אחרי עשרים דקות עם מגש וארוחת ערב צמחונית, ומסר לי את קוד הכניסה לאינטרנט האלחוטי. זהו, אני מסודר. מאוחר יותר ירדתי לרחוב להכיר את השכנים. הפכתי כמובן לאטרקציה, מעצם העובדה שאני מטיירה סנטה - הארץ הקדושה. ושוב השאלות על בית-לחם, ויה דולורוזה ואם אפשר לראות את הצלב המקורי מארץ הקודש שאני נושא על חזי. נו.

יפהפייה ומכניסת אורחים. סן קריסטובל 

הנקודה הישראלית

למחרת בבוקר, ארזתי את מעט מטלטלי והמשכתי בדרכי לכיוון סן קריסטובל. יצאתי מהעיר בגשר מעל החלק הדרומי של קניון אל סומידורו בתחתיתו זרם נהר עצום, והמשכתי בציר העוקף שמתפתל ומתרומם בחדות תוך תחושת שאיבה ממש כלפי מעלה. הנוף מהכביש היה מדהים, בתוך כ-15 דקות, כבר עליתי כ-1,200 מטר. הכל סביבי היה ירוק עמוק ומשמאל נמתח נוף המשובץ חלקות חקלאיות זעירות, נחלים, אגמים וכפרים, למרחקים. ההרים והגאיות סביב הכביש הלכו והפכו לצרים ומחודדים יותר ויותר. שמתי לב שככל שהתקדמתי, האנשים שהילכו בשולי הכביש היו מכונסים יותר. אפשר לומר זועפים. לא זכיתי אפילו לתגובה אחת לעשרות אמירות השלום ונפנופי הידיים שפיזרתי.

באחד הכפרים לפני סן קריסטובל, נקלעתי לאירוע שלא ממש עמדתי על טיבו, אבל הבנתי שמאות האנשים שישבו שקטים בכיכר, עטויים מחצלות צמר, שנראו כבני שבט המאיה, היו במצב רוח שמזכיר כניסה פתאומית לבית בו מתחוללת מריבה. רצוי לא לעצור לשאול שאלות ובטח לא לשלוף מצלמה.

כשמלאו כ-80 ק"מ ליום הזה, הגעתי לסן קריסטובל. זו הפעם הראשונה בה החלטתי לבדוק את המושג הנפוץ "הוסטל של ישראלים". ההוסטל "קאזה דה יגיל", שהוקם על ידי יגיל, ישראלי הנשוי למקומית, הוא נקודת ציון למטיילים הישראלים במקסיקו. הגעתי אליו בשעה 16:00 לערך והתמקמתי בחדר של חמישה (90 פסו ללילה, שהם כ-30 ש"ח). כמו רוב ההוסטלים, ההוסטל כולל כמה וריאציות של גדלי חדרים, מטבח משותף בו כל אחד יכול לבשל את ארוחותיו וחדר אירוח/סלון ענק עם די.וי.די. המחובר לכל הרפרטואר הקלאסי הישראלי. כל השילוט בעברית סחבקית. ואם תשכח לרגע היכן אתה, תחשוב שמעבר לדלת מחכה תל אביב.

סן קריסטובל היא עיר יפהפייה. רחובותיה המשופצים במרכז העיר, מלאים בחנויות אופנתיות. אך עדיין לא מהסוג שמגיע כערכה מועתקת ממרכזי תיירות בעולם, אלא מהדורה אותנטית של מעצבים וחומרים מקומיים. הכל זול, נגיש, יפה, עשיר בתכנים ומכניס אורחים. ובאמת יש כאן הכל. מפיצות ופלאפל ועד למסעדה צרפתית מובחרת. ממרכז אלקטרוניקה עמוס כל טוב ועד לכיכר הסוקאלו ההומה מוכרי חטיפים, תבשילים ושוק נשות המאיה עם עבודות יד מקוריות בצמר.

למחרת יצאנו חבורה של ישראלים לבקר במפלי השיפלון הצונחים מגובה 70 מטר איפה שהוא במרחק כ-70 ק"מ מסן קריסטובל. המפלים האלה הם רק אחת האטרקציות שהאזור מציע, שכן במרחק חצי יום נסיעה מהעיר נמצאים כמה אתרי טבע מהמרשימים במקסיקו כולה - קניון דל סומידרו (Canyon del Sumidero) בו ניתן לשוט בין צוקים הנישאים לגובה של קילומטר ולפגוש בעלי חיים בטבע, ולאגוס דה מונטביו (Lagos de Montebello), אזור האגמים מצפון לעיר קומיטאן. לצערי לא הגעתי למקומות האחרונים כאן.

כנסייה עם מגן דוד 

אך אני חושב שהדבר המיוחד באמת, הם התושבים בני המאיה החיים בעיר ובסביבותיה. סן קריסטובל, השוכנת בתוך עמק רחב ידיים במרומי רכס ההרים, גדלה משנה לשנה וזאת עקב הצטרפות של פליטי שבטי המאיה לשכונות של "מגורשים" - אלה שנושלו מאדמתם לאחר שהחליטו להמיר את אמונתם ולהתנצר. לא ניתן להתעלם מססגוניותה של הנצרות כאן והסקרנות שהיא מעוררת. גם ללא תואר באנתרופולוגיה, אפשר לזהות את המשוב הגועש והמתח הנובעים מעוצמת הדילמות התרבותיות, הדתיות והחברתיות העוברות על תושבי המקום. הן זולגות לרחוב החשוף, למבנים, לשלטים, לשפת הגוף של כולם.

יש כאן שימוש מאסיבי בטרמינולוגיה תנ"כית. מילים עבריות וסמלים יהודיים הרומזים מכל פינה ואומרים הרבה, בוודאי לי כישראלי וכיהודי. ביום הטיול שערכנו בהדרכתו של יגיל בישובים של המגורשים, פגשנו הרבה תזכורות לכך. חצינו את הישוב Belen שפירושו: בית-לחם. מסעדת מזון מהיר בשם "אדוני" (Adonai) והשם כתוב גם בעברית. מוסד בשם Bezalel, מתחתיו הסבר: "בצילו של האל". חנות בשם Elohim, כמה כנסיות באותו שם ואפילו כנסייה נוצרית יפהפייה הנושאת בראשה מגן-דוד ענק בצבע כסף וחלונותיה מסורגים בחנוכיות שבעת הקנים. מבולבלים? גם אני. ניכר כי המסיונרים האוונגליסטים שפועלים באיזור הזה במרץ, מוציאים את כל התחמושת כדי להמיר את דת המקומיים.

כנסייה או בית כנסת?

ביום השלישי ביקרתי במוזיאון נה בולום (Na Bolom), שנבנה בזכות עזבון הזוג גרטרוד ופרנק בלום, שחקרו במאה הקודמת את איזור צ'יאפאס והתרבויות בה. הארגון שהקימו בראשית המאה שעברה עדיין משמר את מורשתם ומתחזק את החלון המרשים לתרבות שהיתה ונמצאת כל הזמן בתהליכים של שינוי.

בתום שלושה ימים, לוח הזמנים שלי שלח אותי חזרה למושב האופנוע. נפרדתי מעיר שמזכירה לי למה בעצם יוצאים לקצה העולם. חוויה חד פעמית. יופי ייחודי ואנשים מרתקים. וגם נשארתי עם טעם מתוק ממפגש עם חבורה של מוצ'ילרים ישראלים - טל, אלירן, מעיין, מיטל, צפריר, נטע, פז, תמר, גיא ועוד רבים. כל הדיווחים על התנהגות לא נאותה של צעירינו בחו"ל נראו לי לא מעודכנים. אנשים נהדרים. איזו אכפתיות, התגייסות והתחשבות. אני לא על תקן בקר איכות. אבל כן, היה כיף.

הפתעה נעימה. קבוצת התרמילאים הישראלים במפלי השיפלון 

לעבור את הגבול

את המרחק לגבול עם גואטמאלה עשיתי בשלוש שעות וחצי. למדתי מנסיונם של אחרים וכדי לא לפספס את משרדי המכס, עצרתי כמה פעמים במחסומי משטרה ביוזמתי, רק כדי לשאול איפה אני מזדכה על הרשיונות המקסיקניים של האופנוע. ואכן טוב שעשיתי זאת כך. משרד ביקורת הגבולות מסתתר בבניין סתמי בצד ההפוך של הדרך, כארבעה קילומטרים לפני הגבול. עברתי הליך שלקח עשרים דקות בערך, מול מוכסים ענייניים, חיוביים ומתקתקים.

קו הגבול ממש לא מובחן. נכנסתי לתוך עיירה שהיתה בעצם שוק אחד ארוך וצבעוני. ואחרי שעברתי את הדוכן של חולצות הטריקו, ניגש אלי איש עם כובע מצחייה והודיע לי שאני כבר בגואטמאלה ואני חייב לשלם לו 40 קצל (המטבע הגואטמאל. קצל וחצי שווה שקל), כדי לרסס את האופנוע בחומר מחטא. מכאן זרמתי לאשנב בו טיפלו לי בכל הניירות של רישוי גואטמאלי לאופנוע (עוד מאה וארבעים קצל) ואשרת כניסה לחודשיים הוטבעה בדרכוני. כעבור 36 דקות, יצאתי ממרכז קרנבלי כאוטי לחלוטין ושמתי פני לעיר שלה (Xela), השוכנת כמאתיים קילומטר ממזרח לקו הגבול בתוככי גואטמאלה הטרופית והמסקרנת. שלום מחיקו. מקום שמשאיר הרבה בשכל, בנשמה ובלב.

בפרק הבא: גואטמאלה, ארץ של פשטות ויופי. עצירה בעיר שלה, שבוע של טיולים בסביבתה וגם אירוח גואטמאלי אצל משפחת טוסקנו זאמורה הצנועה, באחת השכונות קשות היום בעיירה, שחיברה אותי למקומות האמיתיים של המציאות הגואטמאלית.

• לכל הכתבות של "חוצה אמריקות "
  

• לבלוג של יוני