שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: שאול גולן

    פנים אל מול פנים

    ב"פרק בחיי" של ברברה הוניגמן האם מנסה למצוא את דמות פניה בספל קפה, ולמעשה למצוא אישור לקיום עצמו. זה גרם לרונית מטלון לנסות זאת באמצעות מחבת נירוסטה

    האם יכול אדם ממש לראות את פניו משתקפות בספל קפה, אפילו אם הוא, בעת ובעונה אחת, סוכן ק.ג.ב ושוחר אופנה ועיצוב פנים, כמו אמה של המספרת ברברה הוניגמן? זוהי אחת האפיזודות בממואר שכותבת הוניגמן על אמה הדי מעצבנת, וליתר דיוק: עוד אפיזודה שעומדת לעצמה, עוד פרט מתוך המכלול.

     

    כקוראים אנחנו לא רואים ממש תמונה; לא של האם הקומוניסטית, סוכנת הק.ג.ב והנהנתנית, לא של שלושת בעליה שאחד מהם הוא הסוכן הכפול קים פילבי ולא של בתה הדוברת המספרת עליה ביושר לב גמור. למרות ריבוי ההתרחשויות הדרמטיות, משהו בתמונה נשאר סטטי לגמרי, לא זז.


    האם אפשר לראות השתקפות פנים בספל קפה? (צילום: יחסי ציבור)

     

    הוניגמן אומרת לנו שזה העניין בעצם, שאין תמונה שלמה ורציפה של האם, ושלא יכולה להיות כזו, בגלל מה שנתפס כלשד ההוויה של האם הזאת: החורים השחורים ברצף חייה בדמותם של ההסתרה, השקרים, ההתחמקויות, ריבוי הזהויות, מחיקת העבר האמיתית והמדומה.

     

    בתוך כל אותו עבר פרום ועלום ברובו של האם, מטרידה במיוחד סצינת השתקפות פני האם בספל הקפה, מן הצד של האמינות הריאליסטית הסיפורית, ה"אמת הקטנה" של הדיוק בפרטים. האירוע מתרחש ב-1933 בווינה, עיר הולדתה של האם, בעיצומם של מאבקים פוליטיים למען "ניצחון הצדק, האמת והאחווה" שבהם היא השתתפה.

     

    כמו נרקיס במעיין

    מספרת הוניגמן: "כדי להביא את הניצחונות היה צורך לקיים את כל הפגישות והאסיפות הלא חוקיות בדירתה של אמי. אומרים שהיו שם ישיבות של הוועד המנהל של המפלגה הקומוניסטית, והן שהובילו לחיפושים בביתה, ובסופו של דבר... לישיבה של שבועות אחדים בכלא, שהיתה רק מעצר, בעצם, והיא שוחררה ממנו בלי משפט. בכלא לא היה, כך סיפרה, ראי, ומראה פניה חסר לה עד כדי כך שהיא חיפשה אותו - כמו נרקיס במעיין - בספל הקפה, וגם מצאה, אם כי היה מטושטש. זה הרגיע אותה".

     

    עדותה של האם, שהצליחה למצוא את פניה משתקפות בספל הקפה ב"מטושטש", כה הפליאה אותי, שמיד עשיתי ניסוי מדעי: ניסיתי למצוא את השתקפות פני במחבת נירוסטה שמורקה בנוזל כלים וב"סקוטש ברייט" ביחוד לצורך זה, ובקושי הצלחתי. אז איך בספל פח עלוב ושבע תלאות של בית כלא, איך שם היא מצאה? ועל השתקפות הפנים בנוזל העכור עצמו בתוך הספל, הלא בכלל אין מה לדבר!

     

    ובכל זאת, האמינות הקונקרטית המפוקפקת שבסיפורה של האם, לא מפילה את הסיפור לגמרי: הוא נשאר עם החן הקומי, הקוקטי, "הנרקיסיסטי" שלו. ספרה של הוניגמן זרוע באפיזודות כאלה של גנדרנות הצהרתית לגמרי מצד האם, שעוסקות בקניית הכובע ההולם בפריז בזמן הכיבוש, בתפירת ווילונות, בקריאה אובססיבית של ירחוני אופנה ועיצוב פנים ובתפירת בגדים יוצאי דופן לבתה המספרת.

     

    פרטי האישיות הללו, שאמורים היו לצקת מליאות ומורכבות אנושית בדמותה של האם, פועלים בצורה הפוכה בחוויית הקורא: הם משטיחים וכמעט מפוגגים את דמותה של האם, ולא פחות חשוב – את דמותו של הזמן ההסטורי שהיא פועלת בתוכו.

    משהו בכל זה נותר חסר משקל, וסטאלין, והק.ג.ב . ומוראות המלחמה, והנדודים מארץ לארץ, וההכרעות של חיים ומוות - נותר דקורטיבי לגמרי, מין "סמול טוק" שכזה, אפוף במשיכת כתפיים אירונית.

     

    מה כבר מרגש בברית המועצות?

    הוניגמן מציינת במרירות את האירוניה הזאת, אולם לא חודרת לתוכה וסודקת את קליפתה באמת. היא מספרת, למשל, איך חזרה בבגרותה מביקור בברית המועצות נסערת מאימי השלטון הסובייטי, והוריה השיבו ב"נו באמת, מה את מתרגשת כל כך".

     

    האם המודוס הקיומי, האתי והאסתטי של האם באמת "מייצג" את דמותו של הדור ההוא במחצית הראשונה של

    המאה ה-20 בברלין, כפי שנטען על גב הספר? קשה להאמין. הקושי של הקורא לנוכח סיפור החיים המחורר והמלא מחיקה וניתוק של האם, איננו נעוץ בזה שאין הוא מבין למה עשתה האם מה שעשתה, ומדוע פעלה כפי שפעלה, אלא בהיעדר הכמעט מוחלט של רצונו להבין אם אכן הדור הזה מיוצג באמת באמצעות הניתוק הרגשי.

     

    מה שמתרחש בסצינת ספל הקפה בבית הכלא, הוא לא רק נרקיסיזם פשוט של האם כפי שסבורה הדוברת, אלא חמור מזה: האין פנים, האין בבואה. האפיזודה הזאת שעוסקת בנסיון למצוא השתקפות, למצוא אישור לקיום, היא הנושא העמוק של הספר הזה: היעדרם של הפנים.

     

    "פרק מחיי" מאת ברברה הוניגמן. מגרמנית: דפנה עמית. סידרת "פרוזה אחרת" הוצאת עם-עובד

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרק בחיי. הפנים כסימן קיומי
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים