שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: יוני בן-שלום

    עוצר להתרעננות

    יוני הבין שעליו לשלוט בספרדית כדי להגיע לאינטימיות עם אנשי דרום אמריקה, ולכן הוריד את הרגלית של האופנוע בגואטמלה לטובת "ספרדי כפול": לימודים בבית ספר לשפה ומגורים אצל משפחה מקומית. בדרך הוא למד כמה דברים על הישרדות

    המעבר לגואטמלה היה מהיר ויעיל. נראה שהקצב המתון בו חציתי את מקסיקו איפשר לי להבחין בניואנס הקל בין שתי המדינות. זווית ראייה שהמחישה לי שהעוני לובש צורות חדשות כל הזמן. כאופנוען, אחד הסימנים הראשונים אותם אני קולט, הרומזים על המקום ותרבותו, הוא מצב הכבישים והתנועה עליהם. החל בתחזוקה, באיכות הרכבים וכלה בהתנהגות הנהגים.

     

    נחשפתי כמעט מייד למערכת ההסעה הציבורית, הנשלטת על ידי ארמדות של אוטובוסים מיושנים, צבעוניים, פולטי עשן ועמוסים. מה שנקרא "צ'יקן באס" - כאשר הוא עוצר, לפני שיורד הנוסע הראשון, עפות ממנו לפחות שלוש תרנגולות ושק עם קוקוסים או תירס נופל מהגג.

     

    במקסיקו שמתי לב לתחרות עזה בין נותני שירותי ההסעה הציבורית, שבגללה מוצאים שם אוטובוסים עם טכנולוגיה, פאר, נוחות ודיוק מדהימים. כאן בגואטמלה, התרשמתי כי התחרות מפרנסת בעיקר יבואני אוטובוסים יד שנייה מארה"ב (בה הם שימשו להסעת תלמידי בתי ספר), צבא של גרפיקאים רומנטיים ובעלי רשתות לאבזרי קישוט מפלסטיק, ניקל וצופרי זמבורה, ההופכים כל אוטובוס חבוט לחבילת ענק של רחת לוקום מפח וזהבים מנצנצים. המפגש איתם היה סוג של סיפוק סקרנות והנאה אסתטית.


    אוטובוס ושמו תשוקה (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    ספרדית שפה קשה

    לפני שיצאתי מהארץ למדתי ספרדית מזורזת במשך כמה חודשים. מאז עבר זמן ורק כשהגעתי למקסיקו, הבנתי עד כמה אני חלוד ובעצם מפספס חלק חשוב מהקשר שלי עם הסביבה האנושית. איני מבין מה אומרים לי ואיני מסוגל לשאול אנשים שאלות פשוטות, שלא לדבר על הצורך הבסיסי שלי להגיע איתם לאינטימיות ולשאלות אישיות, מהסוג שחוויתי בצפון אמריקה. החלטתי שהגיע הזמן להוריד את רגלית האופנוע, לאפסן את הציוד ופשוט לעצור, להירגע ולהתחבר.

     

    החלטתי להירשם ללימודי ספרדית במסגרת שאני קורא לה "ספרדי כפול" - כלומר, בי"ס שבמסגרתו בנוסף ללימודי ספרדית אינטסיביים, מתארחים אצל משפחה מקומית, חיים איתה באופן הכי טבעי והספרדית הופכת לכלי קיומי יום-יומי. ראיתי בכך גם הזדמנות נדירה להתחבר למה שהכי מסקרן אותי - אנשים שאינם חלק ממכונת התיירות.

     

    שמתי פעמי לעיר שֶלָה (Xela) או בשמה הזכיר והקל יותר קצלטננגו (Quetzaltenango) - שניהם שמות בשפת המאיה. בעיר שלה יש ריכוז של בתי ספר ללימוד ספרדית. כשהגעתי גיליתי שבכל רחוב יש שלוש חנויות אינטרנט (כשלושה שקלים לשעה בממוצע), שני בתי ספר לספרדית ותריסר חנויות מכולת.

     

    מרכז העיר מכיל את הסוקאלו (הכיכר) הלטינו-אמריקני הקלאסי: כנסייה, עירייה, בנקים, שוק, גינה וטיילת. מסביב שכונות בנות קומה עד שתיים. בכל שכונה - כנסייה קטנה. במרחק כמה קילומטרים מסביב לקצלטנאנגו, נגלית שרשרת מעגלית של הרים געשיים, המזדקרים כחרוטים וראשם טבול בכרבולות ענן. יש בעיר הזו משהו שרוצה מאוד לשדר רוגע ונינוחות, אבל המציאות קשה.


    הסוקאלו של שלה 

     

    עם אצבע על ההדק

    עם כל גודלה וחשיבותה (כ-120 אלף תושבים), שלה היא מעין חצר אחורית של רמת החיים בגואטמלה. "כאוסלנד" היא מחמאה על פי ההתרשמות הראשונה שלי. שמתי לב כי הביטוי "הכוח בידי העם" מקבל כאן פרשנות מאוד ארצית. נהגים חותכים זה את זה. הולכי רגל אינם נחשבים. לחצות כאן כביש, אפילו צר, זה מבצע. כל נהג אוטובוס מפעיל צופר חצוצרה אדיר המודיע על בואו ועוצר מתי ואיפה שמתחשק לו. מדלתו של כל אוטובוס או מיניבוס תלוי מעין "מנהל לקוחות", המכריז בקולי קולות מבעד לענני עשן מחניק, מה יעד הנסיעה.

     

    ואם כבישים ונהגים הם אנלוגיה לתרבות של מקום, הרי שחנויות ובתי עסק מדגישים עוד יותר את אווירת החרדה בה חיים תושבי המקום. לכל חנות המכבדת את עצמה יש שומר בכניסה. בבנקים ובתחנות דלק, השומרים חמושים ברובי שוט-גאן עם אצבע על ההדק. פתחי רוב החנויות מכוסים סורגים, שבמרכזם חלון אפסנאות. הקונים עומדים ברחוב, מבקשים את המצרך ומעבירים את תמורתו מבעד לאשנב. זהו. אל הקופה שום שודד לא יגיע. ולמרות שבכל מקום הכבישים מלאים במה שנראה כמו כוחות בטחון, המציאות משדרת ברדק אטומי.

     

    אנשים צריכים לדאוג לעצמם - או שיישארו בלי כלום. נראה שכפיצוי פסיכולוגי לחולשה הזו - בדומה למה שראיתי במקסיקו סיטי - גם כאן יש אופנה של לבישת מדים, תפירת דגלים והטבעת סמלים לכל קבוצת בעלי עניין (זבנים, עובדי בנקים, תלמידים, נגנים, שומרים מטעם עצמם). השוטרים והחיילים לבושים במדים פומפוזיים ומסתובבים בטנדרים מקושטים בסמלים מגוחכים ובומבסטיים. יש כנראה איזה איזון עדין שמאפשר לכל הבלאגן הזה ולתושבי קצלטנאנגו לנהל חיים נורמליים.

     

    עם כל הזהירות שגזרתי על עצמי בנוגע לאמירות ביקורתיות, כאן זה זועק. ניכר כי המסר החברתי פה הוא "חייה ותן לחיות". כל אחד עסוק בענייניו. בכל יום בו שהיתי כאן, הופקע הרחוב הראשי לטובת תרבות המצעדים הסמי-צבאיים, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, החלה מול הבנק המרכזי בסוקאלו איזושהי תהלוכה שכללה לפחות תזמורת בני נוער אחת, לעתים שלוש וארבע. ובהן תופים, כלי נשיפה ונושאי דגלים.

     

    ביקור בית

    בית הספר לספרדית שבו בחרתי, די באקראי, שוכן במרכז אחת השכונות היותר פשוטות. בחזיתו שערי עץ עצומים ומאחוריהם עוד מערך שערים מסורגים. חדרי כיתות קטנים, מטבח גדול ומשרדים. שיטת הלימוד: אחד על אחד. לכל תלמיד מוצמד מורה לארבע עד חמש שעות לימוד רצופות ביום.

     

    בית הספר שלי שייך למשפחה שמחלקת בתוך השבט את רוב המשרות לתפקודו. עוד תרבות חמולתית ששמתי לב לקיומה גם במקסיקו. המורה שלי, מריאלה, אשה נחמדה בת ארבעים וקצת, אם לשלושה, נשואה לרוברטו, מנהל התחזוקה שהוא אחיה של מארלו, מנהלת בית הספר. המשפחה בביתה התארחתי שייכת למעגל הרחב של המשפחה - בני דודים. שאר המורות בבית הספר גם הן קרובות משפחה בדרגות שונות.

     

    שודכתי למשפחת טוסקאנו זאמורה המטריארכלית, שבראשה קטלינה אם המשפחה טובת הלב והקשוחה, שמתחילה כל יום בסדרת פקודות שלא צריך להבין ספרדית כדי להבינן. בבית, בנוסף לבעלה ולארבעה ילדים בוגרים, חיים גם חמותה, דודתה וגיסתה. הבית קובייתי ובלי עיצוב מיותר. מסוייד בתכלת וממעל לוחות פח גלי. קיבלתי חדר לא קטן ונקי מאוד, רצפת הבטון המוחלק הריחה טוב, בתקרה נורת פלורסנט חלשה (נאלצתי להשתמש בפנס ראש כדי לקרוא בלילות). ליד הקיר שולחן וכסא ובאמצע מיטה לא רכה.


    צוות המורות בבית הספר 

     

    המפגש עם המשפחה היה ללא הקדמות או הקראה של תסריט, פשוט וישיר לתוך ספרדית מהירה שוטפת שעפה לי מעל הראש כמו סכינים של ג'אגלר בקרקס. לא הבנתי כלום ולאף אחד לא ממש היה אכפת. מה אני עושה? איך אני מבקש כוס מים? איך אני מסביר שישראל זה לא רק חזוס כריסטוס? ואני חשבתי שאני נכנס למקום שיאפשר לי להתחבר לאנשים...

     

    סבלנות, לאט לאט, אני אומר לעצמי, זה עוד יגיע. אבל בינתיים איך להעביר את המסר ששעועית שחורה ותפלה השפוכה על כל תבשיל, חביתה או סלט, לא עוברת את עשרים הסנטימטר ביני לבין הצלחת? איך אני לא מעליב אותם? אפילו לשקר שאני אלרגי או משהו כזה אני לא יודע.

     

    אחרי יומיים הגיע תלמיד נוסף לגור בצד השני של הבית וסוף-סוף היה עם מי לתכנן ליד שולחן ארוחת הבוקר אסטרטגיות להבנת השטף הלטיני. באמת בידור. ישבנו שם ונפלנו מצחוק. המארחים שלנו. איזו משפחה נהדרת! בחיי, כמה נשמה וטוב לב. חשתי את רגישותה של קטלינה לכך שאני לא אוכל כמעט כלום, גם משום שבבסיס איני אכלן גדול, אך בעיקר, היא שמה לב שאני לא ממש מסתדר עם המטבח הלטיני. יצאתי להשלים ארוחות בחוץ, לא היה לי שום רצון להעיק על תקציבה בדרישות - מדובר בשלוש ארוחות ביום. למחרת חיכו לי פאנקייקס, סלט ירקות טריים ואפילו לחם קלוי וקורנפלקס.

     

    המשפחה המשיכה בחייה כרגיל, זה בית קטן חצוי בלוחות עץ ללא שום טכנולוגיות בידוד. שמעתי את הרעשים האינטימיים, את המריבות, הגערות והתוכחות, את הבכי בשיחות הטלפון. את צלצול המטבעות הנספרים על שולחן האוכל בסוף יום העבודה. בית! 

     

    מזג האוויר במשך היום אביבי, יבש ומעונן חלקית, ובלילות, גשמים סוחפים, ברקים ורעמים מטלטלים, שלא לדבר על כמה רעידות אדמה קלות שחשתי בהן. כשסיפרתי למארחי אחרי כל פעם בה חשתי בכך, הם פטרו את דברי בתנועת ביטול, כאילו סיפרתי להם שהשמש זורחת במזרח.


    הרחוב שבו התגוררתי בשלה 

     

    סכין על הצוואר

    מריאלה המורה לא עשתה לי חיים קלים. בתחילה לעסתי את העיפרון בעצבנות. לאט לאט למדתי ללמוד. לקחתי ערימת פתקים ולכל דבר בבית הצמדתי פתק עם כינויו ותרגום המילה לעברית. זה בא בסוף. על יד שמאל כתבתי איסקויירדו ועל ימין דוראצ'ו. מאז אני מסתובב עם שלושה פתקים מתחת לפלסטיק השקוף מעל תיק המיכל של האופנוע, משנן כל יום כמה משפטים ומתרגל אותם על אנשים ברחוב (הם, מצדם, לא מבינים למה לעזאזל אני עוצר אותם ברחוב ואומר להם ש"על מיטה ישנים, על שולחן אוכלים ועל כסא יושבים"). שמח.

     

    ביום סיום מחזור הלימודים, בישלנו כל התלמידים (שמונה במספר) והסגל (עשרה) ארוחה משותפת, ממנה לקחתי את מתכון הקינוח של המאיה. בסיום הארוחה פנתה רבקה, אחת התלמידות, לכיוון הבית בו התגוררה ברחוב ראשי והומה. היא הותקפה מאחור. איש חזק ממנה חסם את פיה, הניח סכין על צווארה ונטל את התיק שלה שהכיל כמה פרוטות ואת דרכונה. סוג של הוכחה לאלימות העצורה הניבטת מכל פינה, בה חשתי מהרגע הראשון. רבקה לא נפגעה פיזית.

     

    גם אם לא הפכתי לדובר ספרדית שוטפת, התחברתי להיגיון ההישרדות של בני המקום, לחוכמת הרחוב שלהם, לקצב השינוי שהם מנסים לחולל. הבנתי שהמשפט שאני שולף לעתים, "אורח לרגע רואה כל פגע", הוא איוולת במקום שכזה. יש בו סוג של שחצנות שיפוטית והתנשאות מצידי. באמת חוכמה גדולה לראות את ההבדל בין המקום ממנו אני מגיע למציאות כאן. ואני מצטער על כך. אני מרגיש שגם אם איש ממארחיי לא יקרא את הדברים שנכתבו כאן לעולם, אני חייב להם סליחה והתנצלות. למהפכה של גואטמלה יש דחיפויות אחרות וקצב שונה.

     

    בונוס: הרוגע שבישיבה במקום אחד החזיר אותי ללוח הציור שאני נושא כל הזמן. בנוסף לצילומים, מצורפים כאן רישומים מתשעה ימים בקצלטנאנגו. 

     

    איור: יוני בן-שלום

     

     

     

    • בפעם הבאה: אגם אטיטלן. כמעט סן-פדרו. אנטיגואה הסואנת והמתויירת והשירות הטוב בעולם.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתפנקות עם גלידה ברחוב
    צילום: יוני בן-שלום
    כל יום תהלוכה אחרת
    צילום: יוני בן-שלום
    טקס עתיק של בני המאיה
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים