שתף קטע נבחר

רסיסי חיים

מסמך נדיר: כתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי משחזר את הנס של חייו, מהרגע בו נפצע באורח אנוש בגיאורגיה ועד שקם על הרגליים וחזר לזירת האסון. "נתקפתי הזיות שהרוסים עומדים לחטוף אותי. נשטפתי ברחמים עצמיים. התעללתי בבני משפחתי. רציתי שחבר יגאל אותי מייסוריי. נשברתי פיזית. נשברתי נפשית. ואז החלטתי שאין ברירה, אני מתחיל ללמוד לחיות". חלק ב'

"תנשום! אתה שומע‭???‬ תנשום, אני אומר לך! תנשום לבד‭"!‬ פרופ' אבי ריבקינד היה נתון בעיצומה של אחת מהתפרצויות הזעם שלו, מאלה שהוא שומר להזדמנויות המיוחדות כשהוא סבור שהגיע הזמן להעניק טיפול בהלם לחולה סרבן במיוחד. באותו בוקר של תחילת ספטמבר 2008 הגיע הרופא הכי ססגוני בבית החולים הדסה להחלטה ספונטנית שאני ראוי לאם כל ההתפרצויות: להצגה משכנעת במיוחד שתציל אותי, בעצם, מעצמי. שלושה שבועות עברו מאז חילץ אותי באישון לילה מגיאורגיה והביאני ליחידת הטראומה בהדסה כשאני נאחז בחיי אך בקושי. תחזיותיו השחורות, שעתיד אני לעבור סיבוכים ומשברים קשים, התבררו לדאבון הלב כמדויקות לגמרי. אלה היו 21 ימים ארוכים משאול ומסויטים לכל המעורבים: לרופאים שנאבקו לחלץ אותי פעם אחר פעם מעוד מצוקה שאיימה לכלותני - זיהומים קשים בדם, דלקות ריאות, צהבת, חום גבוה ואפילו כלי דם מרכזי שאיים יום אחד להתפוצץ מרסיס זעיר שחדר לתוכו - ולבני משפחתי ולחבריי שלא עזבו אותי לרגע ועברו את הטלטלות הללו שבין תקווה לייאוש כמעט כל יום מחדש, מתענים ממראה גופי המותש ההולך ומצטמק לנגד עיניהם, מאינסוף הצינוריות המחוברות אליי ומגניחות הכאב שלי ברגעים שאפילו הכמויות המאסיביות של סמי ההרגעה לא הצליחו לפוגג אותו. הרחק מאמי המותשת שושי הם דיברו בינם לבין עצמם על "ריח המוות" שהיה תלוי באוויר, ניסו לכלוא בתוכם את החרדה שגופי ורוחי ייכנעו לבסוף אחרי שבועות כה ארוכים של התשה. אבל כל העת הם לא פסקו מללחוש באוזניי מילות עידוד, תולים בי עיניים טובות,

 מלטפים את מצחי ומחזיקים בכף ידי בתקווה לקבל סימן ולו קלוש שהנה אני מתגבר. מפעם לפעם זה קרה, כשלחצתי ברפיון ידו של מישהו, או שדמעת התרגשות נראתה בזווית עיני. "יש לי עדיין רגל‭"?‬ שירבטתי באותיות מעוקמות לדודי יוסי, שהתעקש לנער אותי מתרדמתי. אבל בעצם אף פעם לא הייתי שם. רוב הזמן שקוע הייתי באפלולית סמיכה של כאב והזיות, מנותק מהעולם סביבי. בבוקר ההוא החליט פרופ' ריבקינד לעשות מעשה. הרופאים היו מודאגים עמוקות מהצינור שחיבר אותי למכונת ההנשמה: אחרי שלושה שבועות פחתה יעילותו. לא תהיה ברירה, החליטו, הם יהיו חייבים לפתוח נקב בגרוני ולחבר צינור היישר לקנה הנשימה. אבל לריבקינד היו תוכניות אחרות: הוא ביקש לחסוך ממני את הניתוח הזה, אבל יותר מכל הרגיש שהגיעה העת לכפות עליי להתמודד ולהתחיל לאסוף מחדש את פיסות חיי, ובהכרה ובמודעות מלאות.

 

"אתה הולך לנשום לבד! שמעת אותי‭??‬ אתה תנשום לבד. שום דבר לא יעזור לך‭."‬


צדוק יחזקאלי בבית החולים הדסה, ספטמבר 2008, שישה שבועות אחרי הפציעה (צילום: מורן אשור)

 

אין לי מושג מי זה הגוער בי כך. אני רק יודע שהוא מאוד מרוגז ומאוד נחוש.

 

אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מה זאת אומרת "לנשום‭?"‬ מה אני עושה פה?

 

אני מנסה לפקוח את עיניי. שכבת ערפל מטשטשת את ראייתי. אני מצליח לראות דמות רוכנת אליי. "תנשום‭"!‬ הוא נובח שוב. "אני אומר לכם‭,"‬ הוא אומר לפתע, ואני מבין שיש עוד אנשים סביבי, "הוא הולך לנשום לבד. אני אכריח אותו‭."‬

 

מי זה לעזאזל, אני שואל את עצמי. רק את עצמי. יכולת הדיבור אבדה לי. ולמה כל כך כואב לי? והיכן אני? איך הגעתי לכאן? למה אני לא מצליח לזכור שום דבר? עוד אלף שאלות ממתינות עכשיו בתור, אבל אין לי תשובה לאף אחת מהן. רק תמונה אחת קונה אחיזה במוחי עכשיו. זהו עצם שחור. אינני מצליח לפענח את החידה. מה זה?

 

"אספלט‭,"‬ הולמת המילה במוחי שוב ושוב. "אספלט‭."‬

 

ואז קורה משהו נוסף שאינני מודע לו בהתחלה. אני רק מבחין בשינוי בנימת קולו של האיש המרושע והמרוגז הזה שרוכן מעליי. הוא מתרכך לפתע. "אמרתי לכם‭,"‬ הוא פונה לדמויות המטושטשות מסביב למיטתי. "אמרתי לכם שהוא יתחיל לנשום לבד‭."‬

 

מישהו לוחץ את ידי בעידוד. הערפל נמוג, והנה, אמי היא זו. "אתה זוכר את הכיכר בגורי‭"?‬ היא שואלת בעדינות. לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. זה לא יכול להיות. הרי מת אנוכי.

 

מה מרגיש אדם שמגלה יום אחד שהוא חי לאחר שכבר נפרד מהעולם? התשובה: כמעט הכל. בתחילה צונחים עליו מבוכה ובלבול, אחר כך מכה בו הפחד שהמוות יימלך בדעתו ויחזור לביקור. בהמשך משבית אותו הכאב ומאיים לשבש את דעתו, ולבסוף הוא סופג סנוקרת מההכרה בעליבות מצבו וייאוש מר לנוכח מה שנדרש ממנו כדי לשקם את גופו ורוחו.

 

אם תידרש ממני התשובה לשאלה הזו היום, מקץ מסעי בן השנה מאז הבוקר ההוא בכיכר, אגיד זאת כך: הרבה יותר קל להיפרד מהחיים מאשר להתוודע אליהם ולבנותם מחדש.

 

"עומדים לחטוף אותי‭"!‬ זו הייתה המסקנה שלי אחרי שהקדשתי לעניין מחשבה עמוקה ואספתי את הראיות החותכות אחת לאחת. "אני חייב לעשות משהו כדי לעכב אותם‭."‬ אלה היו ימי ההתפכחות הראשונים שלי מקץ שבועות ארוכים של דמדומים במחלקת הטראומה של הדסה. הייתי אדם כאוב, נואש, אפוף בהזיות. היום אני מוצא את תמונת המציאות המעוותת שציירתי לעצמי כמשעשעת למדי, אבל אז היא פשוט איימה לשבש את דעתי.

 

אך בקושי הצלחתי לעכל ששרדתי בדרך כלשהי את התופת בכיכר, אבל כל השאר היה בבחינת חידה לא מפוענחת. מושג הזמן, למשל, השתבש אצלי לחלוטין, ולא לגמרי באשמתי: ביחידה לטיפול נמרץ אין ולו צוהר אחד לאוויר העולם. מחיצת הזכוכית הגדולה בחדר שלי פנתה לעמדת האחיות, וחרף כל מאמציי לא הצלחתי להעלות ולו רמז אחד שיעזור לי להבחין בין יום ולילה, כאילו מרחף אני בחללית המנותקת מזמן, מקום ושייכות. אבל זאת ידעתי ומכך יראתי: מדי כמה שעות נכנסות לחדרי שתי נשים המתחזות לאחיות; הן אינן דוברות אלא רוסית ואין לי כל מושג על מה הן מפטפטות. אני רק יודע שהן גורמות לי כאבים נוראיים בהפכן אותי לכאן ולכאן, מתעלמות מנאקותיי מהכאב החד המפלח את שתי רגליי.

 

פחד נוראי ממלא אותי מהרגע שבו ייכנסו לחדרי, יגיפו את הווילונות ויותירו אותנו לבד כדי שיוכלו להתעלל בי כרצונן. אינני מצליח למצוא כל הסבר הגיוני להתנהגותן האכזרית מלבד ניסיון לשבור את רוחי ולהכניעני לפני שייקחו אותי מכאן. אבל מדוע? מה הן מבקשות ממני? לבסוף עליתי על התשובה ההגיונית היחידה: הרוסים מנסים להשתיק אותי, למחות מעל פני האדמה את העד לפשעם הנורא.

 

המסקנה הזו מותירה אותי משותק מאימה. איך אוכל לסכל את המזימה? אני מנסה למצוא נואשות איזו דרך מוצא. לבסוף, אחרי מה שנראה לי כנצח, נכנסת אמי לחדרי. אני נאחז בה, לופת את ידה ומנסה נואשות להזהיר אותה מפני מה שעומדים לעולל לבנה. אבל אינני מצליח להשמיע ולו הברה אחת: צינור הנשימה שעדיין תחוב בגרוני לא מאפשר לי אפילו ללחוש.

 

לנוכח מצוקתי תוחבת אמי עט לידי הבריאה. אני מכוון אותו ללוח ועליו דף נייר. אני מנסה נואשות לכתוב, אבל כל שאני מצליח הוא לשרבט קווים מרוסקים ובלתי מובנים אפילו לי. אף אות אינה מתחברת לזו הבאה. אני המום ומבולבל מכישלוני המוחלט. דמעות של תסכול נקוות בעיניי למראה התוצאה העלובה - ג'יבריש של אותיות חסרות פשר שבאות מאדם שכל חייו עסק בחיבור אותיות זו לזו.

 

אחרי עוד ועוד ניסיונות כושלים מאבדת אפילו אמי את סבלנותה. "אחזור מאוחר יותר‭,"‬ היא מבטיחה לי ברוך, ואני חש שעזבוני לאנחות. "בבקשה, אל תלכי‭,"‬ אני מתחנן באלם. תשלפו את הצינור הארור מתוך גרוני כדי שאנשום לבד, אבטא הברות ואצעק "הצילו‭."‬

 

 

הנה שוב האחיות הסטליניסטיות האלה חוזרות, חורשות מזימות, ממתינות שאשבר. החלון שוב נאטם בווילון. אני מוחבא מהעולם ואיש אינו יודע היכן אני. הכיצד הסכימה אמי לנטוש אותי, מתפתה להאמין שמטפלים בי?

 

עברו ימים ארוכים של תסכול וייאוש עד שהבנתי עד כמה טעיתי בהבנת הסיטואציה, עדיין לכוד הייתי בסד של הזיות מתרופות ההרגעה בהן הולעטתי כדי להקל עליי מעט מהכאבים שפקדו אותי בגלים. לא הייתה כמעט כל דרך לנוס מהם. בשבועות הראשונים הייתי כה חלש ורפה שהרופאים החליטו לדחות את הטיפול בפציעות שלא סיכנו את חיי. השברים בשתי רגליי ובידי השמאלית המתינו לניתוח שנדחה ונדחה לנוכח חולשתי: איבדתי כ‭15-‬ ק"ג ממשקל גופי ונראיתי כרוח רפאים.

 

היה הרבה היגיון בגישה הזו, אבל היא גרמה לי סבל נורא. כל טלטלה, ולו הקטנה ביותר, מידיה של האחות העדינה והמתחשבת בעולם העבירה בי זרמי כאב שלא פגו במשך שעות. ואם זה לא הספיק, השיתוק בעצבי רגלי הימנית שידר לתוכי גלי כאב הדומים מאוד לכאבי ה"פאנטום" המפורסמים שנגרמים לקטועי גפיים.

 

לא הייתי אלא אדם השבוי בכאבו, נשלט על ידו ומופעל כבובת מריונטה. ימים ולילות שיוועתי אך ורק לפסק זמן רגעי, ולו לשנייה או שתיים של אתנחתה. כשזכיתי לה סוף-סוף, הייתי מסתער על הלפטופ שהביאו לי ומקליד במהירות את תחושותיי לפני שתחזור גאות הכאב ותשבית אותי. רציתי שיום אחד אוכל לשחזרן במדויק, בלי שדבר יאבד במסע השכחה של הזמן החולף. כך כתבתי:

 

"הצלחתי לישון דקות אחדות. זה לא מובן מאליו, לישון. למעשה, דבר אינו עוד מובן מאליו. כל מה שהגדיר בעבר את חיי זוכה עכשיו לעיצוב מחודש. הנה, כאן שכחתי מה זה לישון כי מה ששולט בי זה חוסר הנוחות הנורא הזה. איני מצליח למצוא ולו תנוחה אחת שתיתן לי מרגוע. נסו להעריך את זה רגע: לשכב פשוט רגליים במיטה ללא כל כאב, כשהגוף אינו משדר אלא דממה דקה ואינו טורח להזכיר לך בצורה כה אכזרית את קיומם של איבריך. "מאז שהתעוררתי לפני כמה שבועות לא הצלחתי לשחזר את התחושה הטבעית הישנה והמובנת מאליה ולו פעם אחת. הגוף הזה אינו מפסיק לצווח אפילו לרגע, כמו אזעקת מכונית שהתקלקלה, ואיני מוצא דרך לכבותה. הרגל הימנית שלי זועקת, והשיתוק שאחז בה שולח בי כאב מצמית, כעין זרם חשמלי. מהשוק. מהאצבעות. מהירך. עצמים נטולי תחושה הם, אבל עם זאת הפכו למרכזי רגישות ששולחים תשדורות כאב שמאיימות לרסק את מוחי.

 

"אני לא יכול לשלוט בכאב הזה, קיבינימט. מה לא הייתי נותן עבור חמש דקות של הפסקת אש. חמש. לא יותר. לו רק יכולתי ללחוץ על מתג נעלם ולכבותו. לו לפחות הייתי יודע שאני מסוגל לכבותו.

 

"זה מה שמבדיל אותו כל כך מהכאב שצובט אותי בעיצומם של תחרות אופניים או טיפוס מתמשך לאיזו פסגה. שם הייתי מתנחם שאפשר לשלוט בכאב, יודע שלאחר ספרינט הסיום או כשאתחיל לגלוש למטה במורד ההר, הוא יחלוף לו וייעלם. אבל כאן אין לי כל שליטה. כל מה שיכול אני לעשות זה להקטין מעט את עוצמתו, להקהותו, עם האופטלגין והמתדון שניתנים לי כאן בנדיבות עצומה. אלחץ על הכפתור האדום והיא תופיע, האחות, עם הקוקטייל הזה שרקחו למעני. אשכב ואצפה להפוגה הקצרה לפני שיחזור ויסתער עליי במלוא העוצמה, ואני חסר אונים‭."‬

 

גרועה מתחושת האין-אונים, מענה מתחושת הסבל, הייתה ההכרה המביכה של מה שמחולל הכאב לאישיותי. הרגשתי שהכאב הופך אותי לאדם אחר, בלתי נסבל ורודני. שנאתי את ההתעסקות הכפייתית שלי בעצמי ובתחושותיי ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה היא התירה לי לכאורה להתעמר בסובבים אותי. ההתעסקות הזו כאילו העניקה לי צידוק לרדות בהם ולתבוע שיכופפו את רצונותיהם בפניי. הם עשו זאת בחפץ לב. אמי, אחותי, חברתי, חבריי: כולם מיהרו להתייצב למלא את פקודותיי ללא היסוס, נכונים לשרת ולהשביע את רצוני. ואני, כאילו הייתי קיסר מהשושלת הסינית, מותר לי לרדות במשרתיי, לעלוב בהם ולגעור בהם על שאינם ממהרים להתייצב בפניי ולמלא את פקודותיי. ופקודותיי רבות כחול אשר על שפת הים.

 

"היכן בקבוק השתן‭"?‬ "קחי אותו מפה‭"!‬ "היכן הסלולרי? והעיתון‭"?‬ "את חייבת להחליף לי את תנוחת הרגל הארורה הזו‭"!‬ "אני צריך את עגלת השירותים‭"!‬ "תורידו אותי כבר מהמיטה‭"!‬ "אני רוצה לחזור למיטה‭"!‬ "תדחפי את העגלה שלי מכאן‭"!‬ "תרופה עכשיו! משהו להרגיע אותי‭"!‬ "קראי לאחות שוב! אז מה אם הייתה כאן לפני דקה‭"?‬ "אני רוצה לאכול משהו‭"!‬ "לא, אני לא רוצה לאכול שום דבר‭"!‬ "בא לי משהו מתוק‭"!‬ "לא, בא לי משהו מלוח‭"!‬ "הסדין שלי מסריח משתן‭"!‬ "חם לי נורא. תביאו לי מאוורר‭"!‬ "קר לי נורא. תביאו לי שמיכה חמה‭"!‬

 

הזיכרון הזה של פקודותיי הניתכות בציפייה לציות מוחלט ומיידי מעורר בי היום לא מעט מבוכה בצד רגשות הערכה והכרת תודה עמוקים לאלה שהיו מוכנים אז לרצות אותי בלא כל טרוניה. היום הם מתייחסים לכל העניין בסלחנות גמורה ומנסים לשכנעני שהיו לי כל הצידוקים בעולם לתבוע את עזרתם.

 

די היה לה לאמי שאני חי אחרי כל יממות הנצח הללו בשבועות הראשונים. היו לילות שפשוט סירבה לעצום עין מחשש שלא אשרוד עד הבוקר.


שושי יחזקאלי, אמו של צדוק, ליד מיטת בנה השרוי בתרדמת

(צילום: זיו קורן) 

 

ואני? אני מצטמרר מהמחשבה כיצד הייתי עובר את מלחמת ההתשה הזו לבדי. אני נזכר באותו לילה נורא במחלקה הכירורגית בהדסה. היה זה הלילה הראשון הרחק מהטיפול המגונן ביחידת הטראומה, והכאבים ברגלי הימנית היו קשים מנשוא. כשגיליתי שתזוזה קלה של הרגל, מעין ערסול, יכולה להביא לי מזור לשניות ספורות, לא היססתי לבקש את עזרתן של אחותי אורית ודודתי אביגיל. לילה שלם הן הסיטו את רגלי מצד לצד. כמה סנטימטרים לשם וכמה סנטימטרים לכאן. שוב ושוב. אני זוכר שהבחנתי בעיניהן הנעצמות מעייפות אבל לא יכולתי להביא את עצמי להתגבר על הכאב כדי להעניק להן שעה קלה לתנומה. לילה אחר כמעט הפכתי את בית החולים על רגליו. שוב קנו הכאבים בי שליטה מוחלטת. הפעם הם לוו בחום גבוה שנגרם מזיהום מחודש בדם. באותו לילה ביקשתי את נפשי למות ולא הסתרתי את כוונותיי מכל מי שהיה בסביבתי. מבעד לשרעפי הכאב ותרופות הטשטוש אפילו הצהרתי שסחטתי התחייבות מחבר שיבוא לעזרתי ויגאל אותי מייסוריי. בחצות פקדה אותי דמותו התמירה של זר.

 

"אני הפסיכיאטר של בית החולים‭,"‬ הציג את עצמו. "שמעתי שאתה מבקש למות‭."‬ כן, הינהנתי.

 

"ושמעתי שיש מישהו שהבטיח לעזור לך‭."‬ כן, שיקרתי.

האיש הסתלק, ומקץ שעה קצרה הופקדו שני שומרים על מיטתי. למחרת הייתי צריך לעמול קשה כדי לשכנע את הרופאים, נבוך ומבויש, שלא היה זה אלא מוחי המתועתע מכאב ומתרופות ששיבש את דעתי. ליל סיוטים אחד גרם לי אפילו לבוז לעצמי. קראו לו בוריס. הוא היה אח לבן-שיער ורזה שעיניו ננעצו בי בקור כל אימת שניגש למיטתי וקיבע אותי בתנוחה שהשביעה את רצונו. יראתי מפניו, אבל לא הצלחתי אלא להחזיק דומם יותר מדקה קצרה לפני שכאביי הביאו אותי לנסות להתמרד. הייתי חייב לזוז.

 

בידי האחת הפנויה מצאתי את השלט-רחוק של המיטה והתחלתי להסיט את המשענות בתקווה שאמצא שלווה לכמה שניות, אבל ללא הועיל. בפרץ תסכול נראה ששיחררתי את ידי מהסד שעטף אותה, וניתקתי כמה מהצינוריות שהיו תקועות בגופי.

 

בוריס האדים מזעם כשגילה את שעוללתי.

 

"אתה יכול להרוג את עצמך‭,"‬ צעק וקשר את שתי ידיי למיטה, מותיר אותי באותה תנוחה מענה ללא יכולת להשתחרר.

 

לא נותר לי דבר לעשות מלבד להתחנן בפני בוריס הנורא שיסלח לי. הרגשתי כל כך מושפל, אבל הבטחתי שאתנהג כיאות עד שפג זעמו והוא ניאות לשחרר את ידיי. מאז, אימה הייתה אוחזת בי בכל רגע שחלף על פני החדר.


אנשי הצוות הרפואי מורידים את יחזקאלי מהמיטה, זמן קצר אחרי ההתעוררות

 

הייתי אפוא שבר כלי ואיני מתכוון רק למובן הפיזי. הכניעה המנטלית לכאב גרמה לי אכזבה אישית קשה. תמיד חשבתי שעקשנותי היא נכס. כל כך הרבה פעמים היא עמדה לי ברדיפה התחרותית הבלתי נגמרת אחרי סיפור מוצלח לעיתון. השתמשתי בה גם בתחרויות האופניים שלי, מכניע יריבים בזכות יכולתי לסבול יותר מהם. אבל השלב הראשון בחזרה לחיים התאפיין באינספור מבחנים ובאינספור תבוסות לפני שהכרחתי את עצמי להתחשל ולהסתגל. ברגעים קשים במיוחד הייתי מזכיר לעצמי שאל לי להכזיב את אלה שעדיין מאמינים בכוחי להתגבר. "אני פשוט יודע שהוא ייצא מזה‭,"‬ ציטטו לי את דבריו של בני תום במסיבת עיתונאים מאולתרת שהתקיימה מחוץ למיון בהדסה אחרי שהתעוררתי. הביטחון השקט שלו באביו ריגש אותי וחיזק אותי ברגעים שבהם פיקפקתי אם אני מסוגל לעמוד בציפיותיו. "אתה לומד כאן לגלות סבלנות‭,"‬ כתבתי לעצמי אחרי עוד יום קשה אחד. "אתה לומד מה זה אורך רוח. אין לך ברירה. אתה לומד שעליך להמתין לפעמים שעות בין סדינים ספוגי שתן עד שיימצא מי שיסכים להכניס אותך למקלחת. עד שיתפנו להם סוף-סוף שני אחים גברתנים שיוכלו להרים אותך את חמישים הסנטימטרים המפרידים בין המיטה לכיסא הגלגלים. אתה חייב ללמוד שסדר היום אינו מוכתב על ידך ואתה לא בהכרח בראש סדר העדיפויות של איש. אתה אולי לא בתחתית, אבל לא רחוק משם. "לאט-לאט אני מצליח לעכל את זה. אני לומד לסבול בשקט. אני לומד להמתין בשקט בין סדינים ספוגים בשתן שלי. אתמול הצמידו לי את כיסא הגלגלים הכי חלוד ומקרטע במחלקה. אם זה היה קורה לפני שבועיים, הייתי נכנס לדיכאון לחצי יום. עכשיו בחרתי פשוט להתעלם‭."‬

 

את הלילה התקשיתי לנצח. הוא הטיל עליי אימה קשה. נהגתי להציץ מדי יום בשעת בין הערביים בשמש השוקעת מבעד לחלון המחלקה, מצטמרר מהמחשבה על עוד לילה מסויט שמצפה לי כשהווילונות יוסטו וכוורת הפעילות סביבי תיפסק. זה לא רק הכאב שארב לי בלילה, אלא אויב נוסף שעימו לא ניתן להיאבק חמוש במתדון: היה זה הפחד. פחד צרוף.

 

חששתי שאם אעצום את עיניי ולו לרגע, ישיג אותי המוות, שמלכידת הצבת שלו נמלטתי באותו בוקר בכיכר סטלין.

 

נהגתי להחזיק בידן של פנינה וצילה, שתי האחיות שסעדו אותי לסירוגין בלילות, מתחנן שלא יסירו ממני את מבטן. כה שלו הייתי כשנפרדתי מהחיים, מנוקב מפצצות המצרר ההן בגורי, ואילו עכשיו הבעיתה אותי המחשבה שאדרש לפרידה נוספת. האם טראומת הכיכר רדפה אותי? אינני משוכנע. מאורעות הכיכר לא נצרבו בתודעתי כטראומה אלא כהשלמה נטולת כל כאב. אבל בבית החולים הלמה בי המציאות ללא רחם.

 

ידעתי שבין אם אשרוד ובין אם אכנע, הפעם נכון לי מאבק רצוף עינויים.

 

אני חושב שעד סוף ימיי אזכור את הפנים הקודרות של הפרופסור המזוקן הזה מהדסה. זה עתה הוא סיים לדקור את רגלי הימנית לכל אורכה במחטים צהובות אימתניות שחוברו בכבלים לתיבה חשמלית שהשמיעה קולות וצפצופים. אפשר לומר שהאיש הזה חיבר אותי לסוג של כיסא חשמלי.

 

זו הייתה בדיקה די פשוטה, אבל גם מאוד גורלית. הזרמים החשמליים שעברו עתה אל תוך רגלי אמורים היו לתת מענה לשאלה הכי דרמטית: מה בדיוק היה הנזק שגרמה הפצצה לעצבי הרגל הימנית שלי.

 

הוא לא היה צריך לומר הרבה. עצם העובדה שכמעט לא הרגשתי את המחטים העצומות וגם לא את הזרם החשמלי שהוזרם לשריריי, נשאה עימה בשורות עגומות. נראה היה שנגרם לעצבי הרגל נזק חמור, אולי אפילו בלתי הפיך. לא, הוא לא יודע לומר אם העצבים שם נותקו, אבל הוא יודע לקבוע שהשרירים אינם מקבלים כל פקודות. ובתרגום לעברית פשוטה: שרירי הרגל שלי שותקו בחלקם. האם יש סיכוי שהעצבים ישתקמו יום אחד? הוא אינו יכול לדעת כרגע. ייתכן מאוד שלא.

 

הבשורה הזו נחתה עליי כקורנס.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שלהכרתי חילחלה ההבנה המדכאת, מנתצת האשליות, שאני עלול להישאר אדם מוגבל עד יומי האחרון.

 

היום אני תמה עד כמה נאיבי הייתי. כיצד יכולתי להעלות על דעתי שניתן להיחלץ מפציעה כה קשה ללא נזק לטווח ארוך? אבל נראה לי שאשליה עצמית נחוצה לאדם כדי להתמודד עם אסון שנחת עליו. הייתי חייב לגייס כל קורטוב של אנרגיה ואמונה כדי להתמודד עם מצבי החדש. אז מה אם קצת עבדתי על עצמי? התעמתתי עם די והותר משברים בתחילת הדרך; הדחקה ואשליה בכל הקשור לעתיד הרחוק היו פתרון זמני מוצלח. נראה שאיכשהו שיכנעתי את עצמי שניתוח אורתופדי או שניים לאיחוי השברים ומעט זמן להחלמה יחזירו אותי לעניינים כמו חדש, למעט כמה צלקות כעורות פה ושם. אבל אחרי הבדיקה ההיא שהכריחה אותי להתפכח, הייתי נכון להרביץ לעצמי בידי הבריאה. איזה תמים היית.

 

עד שמגלגלים את מיטתי בחזרה למחלקה, אני מספיק לקרוא את גזר הדין של פרופסור המחטים הקודר במסמך החדש שהוסיף זה עתה לתיק הרפואי.

 

"נזק עצבי חמור‭,"‬ מזנקות המילים מהנייר וסוטרות על פניי.  

אני מתאמץ לא לפרוץ בבכי.

 

פרופ' ריבקינד, האופטימיסט הנצחי, ממתין לי בחדרי, כאילו צפה את הרגע הקשה הזה. עכשיו הוא מאמץ בהתלהבות קו הגנה חדש ומנסה לשכנע אותי לסגת אליו ללא כל חשש.

 

"אין זבנג וגמרנו‭...‬ זה תהליך ארוך‭...‬ הכל תלוי בך‭."‬

 

אני מניח למילים לרחף באוויר, לא עושה מאמץ להיאחז בהן כהצלה. עדיין איני מוכן. "עזוב אותי‭,"‬ אני ממלמל. איני רוצה לשמוע איש. "אני מבטיח לך‭,"‬ מתעקש האופטימיסט הנצחי שלא מוכן להניח לחולה שלו לשקוע בביצה של רחמים עצמיים, "בסוף אתה עוד תרכב על אופניים‭."‬

 

אינני עוד תושב כדור הארץ. מכוכב הלכת שהיה ביתי זה 52 שנה הועברתי לפלנטה אחרת שבה עליי להישאר עד להודעה חדשה. אם ברצוני לעלות יום אחד על טיסה בחזרה הביתה, עליי ללמוד להסתגל לחיות בכוכב החדש ולא יועיל לי כהוא זה אם אבכה על גורלי המר שהביא אותי לכאן, למיטה הקרובה לחלון בחדר 119 במחלקת השיקום של בית החולים שיבא בתל-השומר.

 

מבעד לחלוני ניבט כדור הארץ הישן והטוב שלי במרחק נגיעה ממש. אבל הוא רחוק ממני שנות אור.

 

אינני שייך עוד לעולמם של האנשים שעבורם צחצוח שיניים או הכנת ביצה קשה לארוחת בוקר אינם מחייבים יותר מכמה תנועות אוטומטיות. אין לי דבר במשותף עם בני אדם הרודפים בתזזית אחרי מיליון המטרות הנעות המרכיבות את עולמם היומיומי.

 

כי בכוכב החדש שלי אני ושכמותי מנהלים מלחמת חפירות שנמשכת לנצח כדי ללבוש זוג מכנסיים קצרים ונאנקים ממאמץ תובעני רק כדי להסיט רגל ימינה או שמאלה כעשירית המילימטר. כי הכוכב שלי נע על צירו באיטיות מדכדכת; לזמן אין בו כל משמעות; כל יום כמעט זהה למשנהו וכדי למדוד התקדמות עליך להיות מצויד במיקרוסקופ משוכלל. ובעולם הזה אין כל ערך לעברך, לגילך או למעמדך. וכוח הרצון שלך הוא זה שעשוי להכריע בין ניצחון לתבוסה. אין כאן נסים. אין מקום למזל. לא ראיתי איש שהשיג כאן דבר בלא שגירד את תחתית החבית של נשמתו.

 

אלה לא מטאפורות. כך עוצב עולמי במשך תשעה חודשים. יום אחר יום אחר יום.

 

אני זוכר את היום הראשון שלי שם, שרוע ללא תנועה על מיטת הטיפולים במקלט האטום שהוסב לאולם פיזיותרפיה במחלקת שיקום א' בתל-השומר, ממתין למוצא פיהן של מרית ותקווה. שתי הידידות הטובות הן הפיזיותרפיסטיות המנוסות ביותר במחלקה, והן אמורות לעזור לי להחזיר לחיים את שרידיהם העלובים של שרירי רגלי הימנית. עכשיו הן מפצירות בי לנסות לבצע את התנועה הפשוטה ביותר בעולם - לנתק את הרגל מהמיטה.


יחזקאלי עם הפיזיוטרפיסטית מרית במחלקת השיקום בשיבא

(צילום: שאול גולן)

 

פניי מתעוותות ממאמץ. אני מגייס למשימה כל שריר ארור בגוף שנותר לי, כולל את שריר העפעפיים, אבל התוצאה היא כישלון מוחלט. מפח הנפש ניכר על פניי, אבל השתיים מסרבות להיכנע. הן ראו משהו, הן נשבעות לי. פליקר, הן קוראות לזה. "רטט קל‭,"‬ הן מאירות פנים בעידוד. משריר הארבע-ראשי המפואר שלי, שסחב אותי לרכיבות על פסגות האלפים, השריר המרכזי של הירך, זה כל מה שנותר? הבהוב רפה וכמעט בלתי נראה? איך אוכל לקוות להלך אי פעם, שלא לדבר על חזרה לאופניים האהובים שלי, עם רגל שאינה יכולה אלא לרטוט קלושות?

 

"היי‭,"‬ גוערת בי מרית. "נסה שוב‭"!‬

 

אז אני מנסה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. אני מנסה שוב טריליוני פעמים על פני מה שנראה לי כמיליארדי רגעים ומיליוני ימים. חורק בשיניי כל פעם. מאדים ממאמץ עילאי כל פעם ומחפש בעיני הפיזיותרפיסטיות את הסימן שייטע בי עוד תקווה ויעניק לי כוח לגלגל את עצמי לכאן גם מחר רק כדי לגלות שבעצם שום דבר לא זז.

 

יש שם, בכוכב הלכת "שיקום‭,"‬ מכשיר אימונים אחד שגילם בעיניי יותר מכל את התסכול האינסופי של המאבק הזה. כל שנתבע ממני היה לדחוף משקולת קטנטנה ברגלי ולמדוד את ההתקדמות על פני שורה של חריצים. במשך שבועות על גבי שבועות לא כבשתי ולו חריץ ארור חדש. לא פעם ולא פעמיים השתחלתי לי בדמעות מתחת לשמיכה אחרי עוד תבוסה כזו, ושאלתי את עצמי מה הטעם. אבל תמיד כעבור חצי שעה הסתיימה הסצינה הבוליוודית הזו באותה צורה: הגיבור גרר את עצמו בגמלוניות לכיסא הגלגלים, ובעזרת רגלו וידו הבריאות חזר לזירת ההשפלה כדי לנסות מחדש.

 

ההיחלצות מביצת הרחמים העצמיים אינה משימה מסובכת על פלנטת השיקום. די היה לי להציץ באנשים סביבי כדי להבין שרבים מהם התמודדו עם משוכות גבוהות בהרבה משלי. ממיטת הטיפולים שלי ראיתי את חביבה, אישה מבוגרת ששתי רגליה נקטעו מהתפוצצות סיר לחץ במטבח, נלחמת ובהמשך מצליחה ללכת מחדש על זוג פרוטזות. לא שמעתי ממנה כל אנחה או טרוניה. כשהתחשק לי לקלל את אצבעות כף ידי השמאלית על שסירבו להיענות לפקודותיי, נהגתי להביט במנשה חסר הלאות, סוחר בדים מפלורנטין שנפל מקומה רביעית וכל גפיו התרסקו לבד מיד אחת שיצאה ללא פגע. חודשים עמל כדי ללמד את רגליו ואת ידו לפעול מחדש. הוא עשה זאת בסבלנות אין קץ, גם כשנראה היה שהן פשוט מסרבות לשתף פעולה. בשעת ערב, כשחשבתי לוותר על המלאכה המסובכת של ירידה מהמיטה לעוד תרגול אחד אחרון, נהגתי להזכיר לעצמי שאין סיכוי שערן מוותר לעצמו עכשיו. ערן היה רוכב אופניים שכל גופו שותק אחרי התרסקות, אבל בכוח התמדה ואמונה הצליח להחזיר לעצמו שליטה באיבר אחר איבר, שריר אחר שריר. בלילות, כשהפלנטה התעטפה בדממה, אפשר היה להאזין לנקישות ההליכון של ערן הגורר את עצמו במסדרונות הארוכים והריקים כנקישותיו העקשניות של מטרונום. הלוך ושוב, הלוך ושוב.

 

הכרזתי אפוא מלחמה. זו לא הייתה מלחמת ברירה. לא חפצתי בה, לא תיכננתי אותה. אבל איזו אלטרנטיבה הייתה לי? לקבל את נכותי כגזירה? להשלים עם רגלי הרופסת או עם כף ידי השמוטה? להניח למישהו לשרתני בעוד אני רובץ ללא תנועה? קראתי לה "מלחמת העצמאות שלי‭,"‬ והיא החלה כל בוקר מחדש. לא הרואית הייתה המלחמה הזו: ניצחונותיה פעוטים ואולי אף פתטיים, בוודאי בעיניו של אדם בריא ושלם. אבל לא הייתי מוכן לשום נסיגות או הפסקות אש.

 

ביקשתי מהאחיות להניח לי לעשות הכל בעצמי.  

אני רוצה להתקלח לבד.  

אני רוצה להתלבש לבד.  

אני רוצה לעבור מהמיטה לכיסא הגלגלים לבד.  

אני רוצה להתגלגל לבד.  

אני יכול.

תנו לי לנסות.

 

הן היו מביטות בי בהבנה, לעתים בדאגה, אבל לבסוף גם בלא מעט קורת רוח. ההתחלות היו קשות מנשוא. הייתי מקיץ בחמש וחצי בבוקר כשהבנתי שסדרת הפעולות הפשוטות שיביאו אותי מוכן לטיפול הראשון יתבעו ממני לא פחות משלוש שעות. בזמן שלקח לי להשלים מבצע מענה ומסובך של עטיית מכנסיים קצרים, אפשר לעשות את כל הדרך בטיסה מבן-גוריון ל"הכל כלול" באנטליה. אבל אני חגגתי לרגע קט ניצחון גדול. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי למצוא דרך לעשות את זה עם יד משותקת ורגל מגובסת. למחרת קיצרתי את ההליך בדקה שלמה. לא הפסקתי להשתכלל. כיבושים זוחלים הפכו למומחיות שלי. שלושה שבועות חלפו עד שהצלחתי לסבן את הכתף הימנית שלי בעזרת זרועי השמאלית הפגועה. כל יום התקדמתי ליעד בעוד כמה מילימטרים. כל הישג נרשם, ומיד פינה את מקומו לאתגר הבא.

 

"הצלחתי‭"!‬ התפרצתי יום אחד בתרועת ניצחון בפני שירלי, המרפאה בעיסוק שהופקדה על המשימה המתסכלת והמשמימה לסחוט תנועה מאצבעותיי, יום אחר יום במשך חודשים ארוכים - וללא תוצאות. שירלי היא זו שאיתגרה אותי לנסות לאכול עוגייה בעזרת ידי השמאלית הפגועה ודנה אותי לגורל שכלל מאה ואחד ניסיונות כושלים ומי יודע כמה עוגיות שהושלכו בחימה. שירלי חייכה בשמחה לנוכח ה"הישג‭,"‬ אבל אני כבר הייתי מוטרד כיצד אכבוש את האתגר הבא.

 

כאלה הן המלחמות בפלנטת השיקום: הניצחונות מתגמדים מיד אחרי השגתם והם אינם אלא תזכורת מדכדכת למדבר האינסופי שעוד נותר לך לחצות. אני זוכר ששכבתי פעם על מיטת הטיפולים, מביט בקנאה אילמת במישהי שעשתה את הצעדים הראשונים שלה על קביים. קביים! חשבתי לעצמי. יש סיכוי שאזכה להגיע לזה? כמה חודשים לאחר מכן, כשהגיע הרגע הגדול והתירו לי לנסות להתייצב על רגליי בפעם הראשונה מאז הטיחה אותי פצצת המצרר אל האספלט שם בגורי - חשתי מפח נפש נורא. נאחזתי במקבילים בכוח, חושש להתמוטט, שבוי בכאב המעקצץ כאילו כל הדם בגופי ניטח אל רגליי. במקום ליהנות מהרגע לו חיכיתי חצי שנה, התפללתי שיתירו לי לצנוח בחזרה לכיסא הגלגלים. "בפעם הבאה יהיה יותר קל. הגוף יתרגל‭,"‬ ניחמה אותי מרית. ידעתי כמובן שהיא צודקת, אבל שיכרון הרגע לו כל כך ציפיתי, אבד לעד. במקום לחגוג את התקדמותי, עיניתי את עצמי בשאלות אם אוכל אי פעם ללכת בלי עזרה.

 

היום אני יודע שעם כל הכאב והתסכול, זוהי הדרך היחידה לזכות בכרטיס הטיסה בחזרה לכדור הארץ: הדרייב המתמיד להשיג את היעד הבא. להשיג את החריץ הבא על מכשיר המשקולות הארור ההוא.

 

כמעט בגניבה חמקתי החוצה אל מגרש החנייה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת בשבת; רוב שכניי טרם התעוררו, מה שהבטיח לי שאם אעשה לעצמי בושות - ולא היו לי ספקות שבושות יהיו גם יהיו - לפחות אוכל להתנחם בכך שאיש לא יראה. לא לבד הייתי: אופניי היו איתי. ואני עמדתי לנסות לעשות מעשה שעליו חלמתי חודשים הרבה.

 

דומה שמאה שנים עברו מאז רציתי לקבור את עצמי מתחת לשמיכות בהדסה, כשהבנתי עד כמה חמורה הפציעה שלי, מסרב להאמין להבטחתו של סיינטריבקינד, מצילי, שהיום הזה יגיע אם אוותר על שמיכת הרחמים העצמיים ואעשה משהו בעניין. כן. עשיתי משהו. עשיתי כל מה שיכולתי, למעשה. והשגתי לא מעט. יכולתי כבר להלך בעזרת קביים. גם זרועי השמאלית החלה לגלות סימני התאוששות. עם זאת, היה ברור שלעולם לא אוכל ללכת כראוי. בוודאי לא לרוץ. עצבי הרגל נפגעו בצורה חסרת תקנה.

 

אבל הייתי מוכן לקבל את הדין לו רק אוכל לעבור מבחן אחד ויחיד. בעיניי היה זה מה שיכריע את גורל מפעל השיקום שלי לחסד או לשבט. לא חדלתי להציק לכל מי שזז, ובעיקר לעצמי: האם אוכל לרכוב שוב על אופניים?

 

לא היה ביקור רופאים אחד בכל החודשים הארוכים שלי בפלנטת השיקום שדילגתי על השאלה הזו. ד"ר יצחק זיו-נר, מנהל מחלקת שיקום א' בשיבא, היה נוהג לצפות לה משועשע כשהשלים את בדיקותיו בביקור השבועי ליד מיטתי. "נו, מה עם האופניים‭"?‬ הייתי מציק לו כזאטוט זב חוטם, מזכיר לו את ההבטחה החגיגית שנתן לי כשנחתתי על כוכב הלכת שלו בסוף הקיץ שעבר. "זה עוד יקרה‭,"‬ הרגיע אותי כל פעם מחדש. אני לא בטוח אם הוא האמין לעצמו, בכל פעם שראה שאינני מסוגל להרים את הרגל מהמיטה ולו במקצת.

 

למה הייתי כל כך עקשן בעניין הזה? זה לא היה עניין רציונלי כמובן. הליכה חשובה לאין ערוך מרכיבה על אופניים לתפקוד ביומיום, אבל אופניים מעולם לא נקשרו אצלי לתפקוד או למילוי מטלה יומיומית כזו או אחרת. זה שנים ארוכות היו האופניים עבורי להט ומשאת לב. באמצעותם יכולתי לבחון את גבולות הכאב והיכולת שלי ושל יריביי. הם מילאו את צורכי כל אחד מהתאים התחרותיים שבגופי והיוו מאגר בלתי נדלה של סיפוק. למחוק את האופניים מחיי היה בבחינת הודאה מלאה בנכותי, השלמה בלתי נסבלת עם מוגבלותי. הייתי בטוח שאמצא פתרון פרקטי לכל מגבלה. אינני יכול לטפס מדרגות? אמצא מעלית. אין סיכוי שאצעד למרחקים? אדאג לתחבורה. לא אוכל להקליד בשתי ידיים את כתבותיי? די לי באחת. אבל בלי אופניים? ובכן, זה כמו לבקש ממישהו לוותר על קריאה. אפשר לשרוד גם בלי ספר טוב, אבל מי מוכן להסתפק בהישרדות?

 

עד היום אני שומר פסלון אופניים מקרמיקה שיצרתי במהלך האשפוז שלי בתל-השומר כחלק מפרויקט ריפוי בעיסוק שהטילו עליי. רק כשהשלמתי אותו גיליתי עובדה שנעלמה מעיניי: בדגם האופניים שיצרתי לפרטי פרטים חסר חלק משמעותי אחד - הדוושות. איך יכולתי לשכוח פרט כה חשוב? נראה שלא ממש שכחתי. פסיכולוגים שראו את העבודה הסכימו שביטאתי בתת-המודע שלי את העובדה המעציבה שאיני מסוגל לרכוב. כשהיו מסיעים אותי מבית החולים הביתה לחופשות סוף שבוע, הייתי מביט בעיניים כלות ברוכבי אופניים שחלפו על פניי. לא פעם ויתרה חברתי מורן, רוכבת מצטיינת, על רכיבות האימון שלה חרף מחאותיי, רק משום שידעה איזה מפח נפש נגרם לי מהתזכורת הזו למוגבלותי.

 

חלפה שעה ארוכה עד שמצאתי דרך לטפס על האופניים בפעם הראשונה. נראה שידעתי היטב מדוע ביקשתי לעבור את התהליך בהיחבא. זה בוודאי היה מראה מגוחך, לצפות בי מנסה לשווא להעביר את רגלי המנוונת באמצעות ידיי מעל הצינור העליון של האופניים. כשהצלחתי לבסוף לעשות זאת אחרי אינספור ניסיונות, קפצה מולי מיד המשוכה הבאה: כיצד אוכל להעניק לעצמי די תנופה בעזרת רגל אחת בלבד? גם לאחר שפתרתי את הבעיה הזו (העמדתי את האופניים במורד‭,(‬ עברו דקות ארוכות עד שאזרתי אומץ. ידעתי שאם אתרסק בזו הפעם, עתיד אני לשלם מחיר כבד. נזכרתי באינספור האזהרות של ד"ר זיו-נר מאז שתפס אותי, יממה אחרי שנחתתי במחלקתו, מנסה לעבור מהמיטה לכיסא הגלגלים בכוחות עצמי וכמעט נחבט לרצפה. "אתה נמהר‭,"‬ נזף בי. "טעות אחת ואתה עלול לסגת אחורה שבועות ארוכים‭."‬

 

זינקנו קדימה, האופניים ואנוכי, תחילה בהיסוס, אבל במהרה גברה מהירותנו, הרוח היכתה בפניי ואני נגעתי סוף-סוף ברגע המזוכך הראשון שלי מאז הפציעה: להיות חופשי. להיות עצמאי. להיות כאחד האדם. לראשונה ידעתי בוודאות שעתיד אני לשוב לכדור הארץ. 


יחזקאלי בטיול באיטליה אחרי השיקום

 

יולי ‭.2009‬ קידיסטאווי, גיאורגיה. סופו בת ה‭12-‬ מלווה במבטיה את אמה שפותחת לרווחה את מחסן העץ הקטן ושולפת ממנו את בגדיו המגואלים בדם הקרוש של אבא שלה, ואז'ה בסטוואשווילי. כך הביאו אותו באותו בוקר לפני כמעט שנה: מוטל בתא מטען של מכונית שהחזירה אותו מכיכר סטלין אל הכפר הקטן ליד גורי. ‭,“No more Vaja"‬ אמרו להן לפני שהניחו אותו בפתח החצר, בין התרנגולות לחתולים. "אין עוד ואז'ה‭."‬ ככה הבינה סופו שאביה מת. כל היום והלילה שמרו השתיים על הגופה בתוך בית הלבנים הקטן, שכן הרוסים ששיגרו את הטיל שהרג את ואז'ה עדיין ירו מדי פעם לעבר בתי הכפר. לבסוף קברו אותו יחד עם חברו ושכנו ג'אחו. בחופזה קברו, וכמעט לבדן היו השתיים כשהטמינו את הארון: רק מעטים מבני קידיסטאווי היו מוכנים לסכן את חייהם כדי לחלוק כבוד אחרון למתים.


אלמנתו של ואז'ה באסטוואשווילי, מקורבנות האסון, עם תמונת בעלה (צילום: צדוק יחזקאלי)

 

איננו יודעים מה לומר, ג'רון אקרמן ואנוכי. שנינו שרדנו את אותה פצצה שהרגה את האיש הזה. האמא והבת לא מבקשות מאיתנו דבר, אבל אני יודע שהן היו שמחות אם היינו זוכרים משהו. אולי הג'ינס והחולצה המשובצת, המנוקבת מרסיסי הפצצה, יזכירו לנו את האיש שמת לידנו באותו בוקר בכיכר? סופו מסירה מהקיר את הצילום הממוסגר של אבא שלה ומחבקת אותו.

 

ג'רון ואני חשנו צורך עז להגיע לכאן, כל אחד וסיבותיו הוא. לי היה חשוב לצייר פנים אנושיות לגופות הללו שהיו מוטלות מסביבי והרכיבו את התמונות האחרונות שראיתי לפני שעצמתי את עיניי. ביקשתי מן הסתם לקבל עוד תזכורת לגורלי הטוב: הכדורים ההם לא הצליחו לעשות בי את מה שעוללו לאחרים. אבל כשחזרנו יחד לגיאורגיה הבנתי שלחבר ההולנדי שלי מזין המפגש הזה צורך אחר. הוא קומם אותו קשות, חידד אצלו את תחושת העוול על הפשע הנורא שנעשה לכולנו על ידי משגרי הטיל ההוא, העיוורים לסבל. עיוורים לסטן סטורימונס, הצלם והחבר שג'רון איבד בכיכר, לתשעת ההרוגים האחרים ולקולגה הישראלי שמרגיש שהוא חב לו את חייו.

 

"לא, אני לא מרגיש שהצלתי אותך‭,"‬ מתעקש ג'רון עד היום. "למרות מה שאתה חושב, אתה האחראי העיקרי לעובדה ששרדת‭."‬

 

בעוד אני שבתי לגיאורגיה לסוג של סגירת מעגל וסיבוב ניצחון, ג'רון הגיע לסגור חשבון עם אלה שעוללו לנו את זה. "כשאתה נלחמת לשקם את גופך, אני שכבתי במיטה עם וילונות סגורים‭,"‬ סיפר לי. "איבדתי כיוון‭."‬ נקודת המפנה שלו באה בין השאר כשהבין שנותרה לו שליחות חשובה: לחשוף את השקר הרוסי ולכפות על מעצמת העל הכל-יכולה לשאת באחריות לפשע מלחמה. בכך הוא הצליח להדביק בסופו של דבר גם אותי.


ג'רון אקרמן בוחן את טיל האיסקנדר שנורה אל הכיכר

 

כי הרוסים הכחישו הכל. למעשה, עד היום הם מכחישים הכל. טוענים שלא שיגרו את הטיל לכיכר. אז מי כן? אולי הגיאורגים, הם רמזו. "לא השתמשנו בפצצות מצרר וגם לא היה לנו צורך בכך‭,"‬ הכריז סגן הרמטכ"ל הרוסי, אנטולי נוגוביטסין, שלושה ימים אחרי שהנחיתו את טיל האיסקנדר שלהם, עמוס בעשרים פצצות מצרר, במרכז הכיכר בגורי.

 

מאז 12 באוגוסט 2008 ועד היום זוקרים הרוסים אצבע משולשת אל מול ערימת ההוכחות החושפת את השקר שלהם. משלחת חוקרי מז"פ שנשלחה על ידי ממשלת הולנד וביקשה לברר מי אחראי למותו של סטן סטורימונס, קבעה באוקטובר האחרון בדו"ח מפורט שהרוסים הם שאחראים למצרר הקטלני. דו"ח ארוך של ארגון ‭Rights Watch Human‬ שפורסם כמה חודשים לאחר מכן הגיע לאותה מסקנה ממש. אחרי כמה ימים של איסוף ראיות בגיאורגיה לא נותרו לג'רון ולי כל ספקות.

 

קיבלנו הזדמנות לבחון בעצמנו את שרידיו של הטיל האימתני הזה שבבטנו עשרים פצצות המצרר. על אחד השרידים שנפל בחדר שינה של בית סמוך לכיכר - קרע מתכת ענקי מחלקו האחורי של הטיל - עדיין היו טבועות ספרות ואותיות: ‭.9M723‬ זה היה שם הקוד של טיל ה‭.SS26-‬ כדי להסיר ספק התעקש ג'רון לגבות עדויות מדיירי הבתים שלתוכם צללו שרידי הטיל, שמא יטענו הרוסים שהגיאורגים שתלו ראיות כזב.

 

הרוסים הם היחידים שמחזיקים את הטיל המתקדם הזה, שנכנס לשימוש מבצעי רק לפני שלוש שנים, כך שהניסיון להפיל את התיק על גיאורגיה הוא אף יותר נלעג ממקומם. מתברר שמאותו משגר, שהוצב בטריטוריה רוסית, נשלח טיל איסקנדר נוסף 45 דקות לאחר ההתקפה על הכיכר. הפעם הוא כוון לעבר צינור נפט ליד טביליסי. הפעם הצליח לוויין ריגול אמריקאי לצלם את השיגור.

 

אפשר להבין מדוע הרוסים מנסים להיפטר מהסיפור המלוכלך הזה. אף אחד לא רוצה שיאשימו אותו בחיסול מכוון של אזרחים. מצד שני, הרי הרוסים יכלו להודות בעצם השיגור ולטעון להגנתם שהטיל תעה בדרכו ופגע בכיכר בטעות. אני לא תמים. סיקרתי מלחמות. אזרחים משלמים לעתים מחיר כבד על טעויות כאלה. גם לצה"ל יש רקורד מצער בתחום הזה. אלא שהרוסים דבקים בשקר שלהם למרות שקיבלו שפע הזדמנויות לחזור בהם. כל זה מוביל למסקנה שלרוסים יש סיבה להסתיר את המניע האמיתי לשיגור הטיל נגד מטרה אזרחית, והנקודה הזו מטרידה את ג'רון ואותי עד היום, יותר מכל.

 

מדוע? מה הם ביקשו להשיג?

 

הנה כמה עובדות מעניינות:  

מאז פותח האיסקנדר כתחליף מתקדם ומעודכן לסקאד המיושן, עושות סוריה ואיראן מאמצים גדולים לרוכשו. למעשה, רק מערכת לחצים ישראלית-אמריקאית הרתיעה את פוטין מלחתום על העסקה שעלולה הייתה להציב את מערכת הטילים הזו בטווח של 400 ק"מ, כאיום אסטרטגי סורי על ישראל. אבל נשיא סוריה לא התייאש. תשעה ימים לאחר התקפת האיסקנדר על הכיכר בגורי ביקר בשאר אסד במוסקבה. נושא רכישת הטילים עלה בשיחות. לאחרונה גם היו פרסומים לפיהם הסורים והאיראנים יקבלו בכל זאת את האיסקנדר בעסקה מתוחכמת שבה בלארוס תשמש כמתווכת קש.

 

נקודה נוספת: ההתקפה על הכיכר, רגע לפני סיום המלחמה, הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה מערכת הנשק המתקדמת והמדויקת הזו הופעלה במסגרת מבצעית. נראה שלמישהו בצד הרוסי בער להספיק לשגר את האיסקנדר כדי להוכיח את יכולותיו "על רטוב‭."‬ אבל שפיכות הדמים בכיכר הכניסה את הרוסים למלכוד: אם יודו שהטיל החטיא מטרה צבאית לגיטימית שאליה כוון, וסטה מדרכו - מדובר בשיבוש משמעותי של מערכת שאמורה להיות מדויקת להפליא. מי רוצה לפגוע ביוקרתה של מערכת נשק מבוקשת כל כך?

 

אבל הרוסים יודעים שממילא הם יתקשו למכור את הטענה שהטיל החטיא את מטרתו, שהרי בשעת השיגור לא נותרה באזור ולו מטרה צבאית ראויה אחת: הצבא הגיאורגי נסוג מהשטח בלילה הקודם.


הצבא הרוסי נכנס לעיר גורי (צילום: רויטרס)

 

יהיה המניע להתקפה אשר יהיה - ג'רון ואני רוצים לעשות כל שניתן כדי להביא את הרוסים להכיר באחריותם. עשרות גיאורגים מקורבנות הכיכר הגישו בשבועות האחרונים תביעה נגד ממשלת רוסיה בבית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג. זה לא עניין כספי כמו רצון לעשיית צדק. הסיכוי לחלץ פיצוי מהרוסים ממילא שואף לאפס, אבל אם יקרה הבלתי צפוי והרוסים יכירו באחריותם, הם יקבלו הזדמנות לתקן עוול קשה ולו במעט.

 

לבנו נחמץ אחרי שבילינו במחיצת משפחותיהם של שני החברים המתים מהכפר ליד גורי. מותם של השניים שבר את מטה לחמן של המשפחות. הפיצוי שקיבלו מממשלת גיאורגיה הוא מגוחך ומסתכם בכמה אלפי דולרים כתשלום חד-פעמי. טוסטר אובן חדש מוטל כאבן שאין לה הופכין בתוך גומחה קטנה בחדר האורחים של ג'אחו קרדיקרשווילי: זה הפיצוי שקיבלו שתי בנותיו הקטנות ממועצת הכפר.

 

אני חש שג'רון נחוש יותר ממני לחשוף את האמת. במהלך כל הביקור הוא התנהל בתזזית במרדף אחרי הראיות שעשויות לשבור את קשר ההכחשה הרוסי, כשבאוויר נושבות כל העת רוחות מלחמה חדשות בין הרוסים לגיאורגים, כאילו דבר לא קרה ולא נלמד מאז הקיץ שעבר. "אני לא יכול להניח לזה‭,"‬ אמר לי לפני שנפרדנו בתום מסע השיבה שלנו לגיאורגיה. "אני מרגיש שיש לי חוב‭."‬

 

השבוע, ביום השנה להתקפה על כיכר סטלין, יום השנה למותו של סטן, שידרה רשת הטלוויזיה אר-טי-אל סרט דוקומנטרי שעליו עמל ג'רון בחודשים האחרונים. כמעט כולו עסק בניסיון לחשוף את האמת מאחורי ירי הטיל לעבר הכיכר. זו הייתה מן הסתם הדרך של עמיתי ההולנדי להחזיר את החוב. ממשלת הולנד חוזרת ותובעת עתה מהרוסים להציג דו"ח חקירה משלהם.

 

האם גם לי יש חוב כזה? האם אני פשוט יכול להמשיך עתה בחיי כאילו דבר לא קרה? מדי פעם אני שואל את עצמי את השאלות הללו. זה קורה כשאני נזכר בדבריו של הרופא הגיאורגי שביצע בי את ניתוח החירום המופלא ההוא: "מוטל עליך להקדיש את שארית ימיך לשאלה מדוע נשארת בחיים כנגד כל הסיכויים‭."‬

 

אבל אני נוטה לוותר על המשימה. אינני משוכנע שיש לי היום ייעוד חדש, אולי מפני שאין בי תחושה שיד מכוונת הוליכה את שרשרת האירועים והאנשים הנדירה שבזכותם ניצלתי.

 

קרה לי נס עצום, אין ספק בכך, אבל אני מרגיש שכל מה שמוטל עליי זה לנצל את ההזדמנות השנייה שניתנה לי.

 

"המנוח‭,"‬ מכנה אותי בחיוך ידידתי הטובה ענת ומזכירה לי שכל יום מאז 12 באוגוסט 2008 הוא עבורי רווח נקי. אני נזכר במשפט הפשוט והנוגע ללב שבו נפרדה ממני אמו השכולה של הבנאי מהכפר הקטן ליד גורי. שאלתי אותה אם אינה חשה לא בנוח לראות אותי, שהרי אני ניצלתי מהפצצה שהרגה את בנה. "בכלל לא‭,"‬ אמרה. "לך היה מזל ולבן שלי לא. הוא היה אדם פשוט, ג'אחו. אם אתה רק יכול, תחיה גם עבורו‭."‬

 

זה לא הפי-אנד מתקתק בשום היבט שהוא. התחושה שחיי ניתנו לי במתנה אינה פותרת הכל. עדיין עליי להסתגל למגבלותיי הפיזיות ולעכל את העובדה שהן יישארו איתי עד יומי האחרון.

 

הרופאים שלי מעט מתוסכלים כשאני מתעלם לעתים מעצתם להלך גם מרחקים קצרים בעזרת קביים, ומשלם מדי פעם בנפילות כואבות כשהרגל קורסת מהמאמץ. אפילו כשאני על האופניים, מרגיש הכי קרוב למה שהייתי פעם, אינני יכול לחמוק מהעובדה שלעולם לא אהיה שלם. עם רגל מנוונת שרירים איני מזכיר אפילו קצת את הרוכב שהייתי. אני משתרך מאחור ונעקף בקלות על ידי רוכבים שפעם לא ספרתי בכלל. לא פעם חזרתי הביתה מדוכדך אחרי עוד פגישה מתסכלת עם מציאות מכאיבה. אבל למחרת אני מנסה פעם נוספת. אולי מחר ארכב טיפה יותר מהר. ואם לא מחר אז בפעם הבאה.

 

נראה שאינני מוכן להשלים עם מה שעוללה לי הפצצה הזו. עדיין לא. ואולי לעולם לא.

 

רוצים לכתוב לצדוק יחזקאלי? לחצו לתיבת המייל הפרטית שלו

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צדוק יחזקאלי
בני משפחתו של יחזקאלי מגיעים לבית החולים הדסה
צילום: אלכס קולומויסקי
צילום: רויטרס
קיץ 2008, העיר גורי שבגיאורגיה
צילום: רויטרס
מומלצים