אני ממש צריכה בן זוג. בן זוג זה שימושי
הלבד שלי היכה בי באגרופים קפוצים. מילא שאני צריכה אהבה שתכניס לי אנרגיות ותספק לי סקס נכון ורציף. אני צריכה אהבה למקרים שאני נהיית ילדה מפוחדת. מישהו שיילחם בחרוף נפש בחיות רעות שמאיימות עליי. ולעוד כמה דברים קטנים ומעצבנים
אתמול נזכרתי כמה אני צריכה ומתגעגעת לדמות גברית בחיי.
השעה היתה אחת בלילה, נסגרתי לבדי בחושך בחדר השינה, הלב שלי דפק חזק, צמרמורת עברה בכל גופי עד לכדי בכי נאנק, את הצרחה שלי שמעו עוברי אורח ברחוב. הרגשתי איך עוד שנייה אני מתפוצצת וכל חלק בגופי לא ידע מרגוע מרוב מרוב...
מצוקה. מצוקה נוכח הג'וק המפלצתי שגיליתי עת קמתי לרוקן את שלפוחתי המרגיזה. אני בחורה עצמאית, בוגרת ומנצחת על חיי הלבד בצורה לא רעה בכלל, עד שזה מגיע ליצור הארור הזה שמזכיר לי כמה בן זוג הוא מצרך כל כך נחוץ בחיי. ברגעים כאלה אני נהיית ילדה בת שש וחצי. הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לזרוק עליי את הבגד הראשון שאני מוצאת, לקחת את הנייד, לרוץ בספרינט לעבר הדלת ולברוח. לאן? אין לי מושג. נמצא כבר מחסה. מצדי לישון עם ההומלס באלנבי, או לרדת מהארץ. לא איכפת לי. אני והדבר הזה לא חולקים אותה דירה, ועד שהוא לא יהיה "זכרו לברכה" אני לא חוזרת אליה. ולא, אני לא יכולה להרוג אותו, לרסס אותו או לזרוק עליו נעל. אני מוכשרת בהרבה דברים, אבל בזה אני פשוט לא.
ידיד רחום ויקר קיבל אותי אליו, וכך ביליתי את הלילה בביתו
וכך מצאתי את עצמי באחת בלילה, מגדפת לכל עבר, שטה ברחובות העיר ומחפשת איפה להשכיב את עצמי. אין לי את הנייד של ההומלס, ולרדת מהארץ דורש מזומנים שלא היו עליי, לכן שתי האופציות האלה נשללו על הסף. חייגתי לכל מי שרק אפשר שיאסוף אותי אליו, אבל אף אחד לא ענה. מוזרים. איך לא עונים בשעה כזאת? אתם בפאקינג תל אביב, אנשים. אתם אמורים לחיות את העיר המטורפת הזאת, לא? אז זהו שלא. בסופו של דבר, ידיד רחום ויקר קיבל אותי אליו, וכך ביליתי את הלילה בביתו. מצידי שיהיו אלף ג'וקים. העיקר שיש מישהו שיהרוג אותם. ולא, למקרה שתהיתם, לא הצטרכתי לספק טובות הנאה בתמורה.
קצת קשה לי להסביר את המצוקה שחשתי באותו רגע. זה היה רגע שבו הלבד שלי היכה בי באגרופים קפוצים. עזבו את זה שאני צריכה אהבה כמו אוויר לנשימה, עזבו את זה שאני צריכה אהבה שתאיר לי את ימיי, שתכניס לי אנרגיות מוגזות וקופצניות לוורידים, שתספק לי סקס נכון ורציף. עזבו את כל אלה. אני צריכה אהבה שתהיה שם כשאני נהיית ילדה בת שש וחצי, מפוחדת וקטנה. שתגן עליי ותלחם בשבילי בחרוף נפש בחיות פרא רעות שמאיימות עליי.
אומרים שאהבה אינטרסנטית. אומרים שאנחנו אוהבים כדי להיות נאהבים. שאנחנו נותנים כדי לקבל. שאנחנו ביחד כדי לא להיות לבד. זו פילוסופיה גדולה שרבים לפניי הקדישו לה שירים, ספרים וטורים אינספור. אני אומרת שאהבה, בן-זוג, זה דבר פשוט מאוד פרקטי לחיי היומיום.
הדוגמה שלעיל היא רק אחת מכמה דוגמאות שממחישות כמה שבן-זוג זה נורא נחוץ. כמה שכשיש בן זוג הכל יותר נוח וקל. זה נמצא בדברים הבסיסייים של החיים. זה קורה כשאני עושה קנייה גדולה בסופר ומעמיסה על העגלה מוצרים כבדים אך הכרחיים. זה קורה כשאני משכנעת את עצמי שאני מסוגלת לסחוב ארבע שקיות כל אחת שני קילו לפחות עד לדירתי נטולת המעלית. כשאני מטפסת עייפה ומזיעה עד לדירתי ומגלה שתי מסילות אדומות וצורבות בכפות ידיי. באותם רגעים אני נזכרת כמה אני צריכה את האהבה הפרקטית הזאת, שתעזור לי לשאת בעול ותחסוך ממני כאב מיותר. נכון, אני יכולה לעשות משלוח. אבל משלוח זה פחות כיף, כי לשליח אני לא יכולה להדביק נשיקת תודה רבה טובה כזאת שתגרום לו לשאת בשבילי את כל העול שבעולם. כלומר, אני יכולה, אבל אז שלא אתפלא אם אם זה ייגמר באונס לא רצוי.
זה קורה כשאני לובשת את השמלה ההורסת עם רוכסן הגב
זה קורה כשאני יוצאת לבילוי ולובשת את השמלה ההורסת עם רוכסן הגב שלא נגמר. זה קורה כשאני מנסה לשלוח את הידיים שלי לאזורים שאפילו נערת גומי אוקראינית בקושי מסוגלת להגיע אליהם. באותם רגעים, אני נזכרת כמה אני צריכה את האהבה הפרקטית הזאת שתעזור לי לרכוס את השמלה שלי. נכון, אני יכולה להגניב את חברתי לשירותים במועדון שתרכוס לי אותה, אבל אז לא אזכה לנשיקה על צווארי החשוף ושיגידו לי כמה אני מהממת הערב. כלומר, אני יכולה אבל בנות פשוט לא עושות לי את זה.
זה קורה כשאני מנסה לענוד את הצמיד עם הסוגר הקטן והמזדיין הזה שהורס לי את הפרנץ'. כשאני נלחמת בפיסת מתכת קטנה שמכריעה אותי וגורמת לי להרים ידיים ולוותר על התכשיט. נכון, אני יכולה לבקש מהשכנה הפולניה שלי שתענוד לי אותו, אבל אז אני אשמע ממנה שוב איך יכול להיות שלבחורה כמוני אין חבר ושאני חייבת לצאת עם הבן שלה. חייבת חייבת, אבל למה הוא חייב להיות מכוער?
זה קורה כשאני צריכה לקדוח חור בקיר ולתלות את המראה החדשה שקניתי. נכון, אני יכולה לקרוא לאבא שלי שיתלה אותה, אבל אז אני חושפת את עצמי לקדיחות מוח בלתי פוסקות על איך אני לא מנהלת כמו שצריך את חיי ואת חשבון הבנק שלי.
זה קורה כשאני נכנסת למקלחת ושוכחת לקחת איתי את המגבת. כשאני יוצאת ממנה עירומה, מקללת ומטפטפת את כל הבית. ברגעים כאלה אני נזכרת כמה אני צריכה את האהבה הזאת שתביא לי את המגבת ותעטוף אותי חזק. נכון, אני יכולה לקחת את מגבת הידיים ולהתנגב איתה, אבל אז היא לא תעטוף את כל כולי ואף אחד לא יגיד לי כמה שהמראה הרטוב הולם אותי.
כשאני נכנסת לשירותים ובדיוק נגמר לי הגליל
קיצר, הבנתם ת'קטע. זה קורה כשיש לי פנצ'ר בגלגל, כשאני מתמקמת בתוך הפוך שלי ושוכחת לקחת את השַלָט, כשאני נכנסת לשירותים ובדיוק נגמר לי הגליל, כשאני צריכה שיסבנו לי ת'גב, כשהשעון המעורר לא מעיר אותי ואני מאחרת לעבודה, כשצריך לפתוח לאינסטלטור את הדירה ואני בפגישה שאי אפשר לדחות, כשאני צריכה להחליף נורה והתקרה נורא גבוהה, כשאני חוזרת מאוחר בלילה וחוששת שאנס סידרתי מחכה לי במדרגות ועוד מלא מלא מלא....
ובעיקר, זה קורה לי לפני השינה כשאני צריכה את האהבה הזאת שוכבת לצידי צמוד צמוד, מחבקת ומלטפת אותי עד שנעצמות לי העיניים. אני צריכה אותו שילחש לי באוזן שהכל יהיה בסדר ושהוא יגן עליי מפני חיות רעות. אז נכון, זה יותר רומנטי מפרקטי, אבל היי, מותר לבחורה לחלום, לא?
לפנייה לכתב/ת 
