שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    זריחה של פעם בחיים

    האופנוע החליט שנמאס לו - ויוני מוצא את עצמו בבירתה הקודמת של גואטמלה, אנטיגואה היפה. גם גואטמלה סיטי מפתיעה לטובה - אבל השיא מגיע בראש פירמידה מספר ארבע בטיקאל

    הכביש איתו טיפסתי מהעמק בו שוכנת העיר קצאלטננגו-שלה, המריא במעגל רחב לכיוון מזרח. הבטתי ימינה אל העיר שהלכה ונעלמה לי לתוך אובך כחלחל. לפניי, על אופנוע נוסף, רכב יוג'ין, הצעיר ממני בכמעט ארבעים שנה.

     

    הוא השתחרר לא מזמן, נסע לסן-דייגו, קנה אופנוע קאווסאקי KLR650, לקח לוח שנה שלם ועשה עיגולים סביב כל החודשים. גם הוא מתכוון לרדת לפינה הכי דרומית של דרום אמריקה במשך שנה. הכרנו דרך המייל ונפגשנו בקצאלטנאנגו. החלטנו לצאת ביחד ללֶג הבא – אגם אטיטלן והכפר סן-פדרו. רכיבה בשניים יש בה משהו שמזכיר בלט. וכשהכביש רחב, חדש חלק וריק ברובו, תנועה של שני אופנועים יש בה עקרונות של לוליינים על טרפז בקרקס.

     

    בכל שנייה אתה בקשר עין, לכל האטה או האצה, מעבר מנתיב לנתיב או יציאה לעקיפה, הכל מתרחש בתיאום ושמירה אינטואיטיבית כמעט על רכיבת המבנה. זו וריאציה קרקעית של להקת ציפורים נודדות.

     

    יום בלי ניווט

    יוג'ין ואני החלטנו שאנחנו יודעים את הדרך, גם מבלי לעצור ולהתייעץ במפה. עולים צפון-מזרחה, לכיוון כללי גואטמלה סיטי ואיפשהו צריך להיות שלט המפנה ימינה לכיוון אגם אטיטלאן. שם כבר נמצא כביש שימשוך אותנו לכפר סן-פדרו. המקום נחשב מעוז הסטלבט של הרבה מטיילים. פשוט, יפה ומכניס אורחים – אף ששמעתי כי מעוז הישראלים במקום, "הזוּלה", עלה באש לפני כשבועיים.

     

    מצאנו בקלות את הפנייה ימינה. כרגיל בכל צומת בגואטמלה, המקום מופקע על ידי עשרות בעלי דוכנים ורוכלים, הגולשים ממש לתוך הכביש, בנסיון למכור לך שקית חטיפים, בננות או פרופלור מפלסטיק לילדים. פשוט בוקה, מבוקה ומבולקה במשמעותה הכי אנדרלמוסית. אם במקסיקו הרוכלים נוטעים את עסקיהם בסמוך לבאמפרים, כי שם הנהגים מאטים, כאן זו מגה-רוכלות. לא אחת חשבתי, למי בגואטמלה יש בכלל את האומץ לבוא יום אחד ולהזיז אותם ממרכז הכביש?

     

    לא ממש שמתי לב לכתוב בשלט שהפנה אותנו ימינה, אבל זה בסדר, קוראים לזה ניווט אינטואיטיבי. או בשפה פשוטה יותר: "אל תבלבלו לי ת'מוח עם ניווט, היום אני נהנה מהרכיבה". מהעיירה סולולה, הכביש ירד באופן חד בכמה פיתולים, בתוך סבך עצים וזרח באור ירקרק. ממרחק יכולנו להשקיף על משטח התכלת שנפרש מתחתנו ומערבה. אגם אטיטלאן, המוקף שרשרת של פסגות חדות, נוצר מקריסה של הר געש למרכזו. לכל אורך גדותיו ישובים המתפרנסים מחקלאות (בין השאר, מטעי קפה) ותיירות.


    אגם אטיטלאן (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    נכנסנו בשערי פנחאצ'ל (Panajachel) - עיר יפהפייה, לפחות על פי אמות המידה שלי: רחובות מרכזיים עתיקים וצרים, תנועה צבעונית, סואנת, מצפצפת ומעשנת ועל הכל מנצחים שוטרי תנועה מדוגמים בצהוב-אדום זוהרים. היה קטע בו נכנסתי לרחוב חד סטרי, מייד יצאו כמה אנשים, עצרו את התנועה והסבירו לי בתנועות ידיים לאן עלי לפנות. בשלב מסוים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית וכמעט התפכתי אץ לעזרתי גבר אלמוני ופשוט נתן לי תמיכה מימין ועזר לי לייצב את האופנוע.

     

    לפתע מבין המבנים שממול ביצבץ אגם אטיטלאן ואף שידוע לי כי זה אגם ולא ים, הוא העניק לכל התמונה נופך של עיר נמל, בה תמיד יש מזח, סירה חלודה וערימות של רשתות. קו ברור בין מי שמחוברים וקשורים ליבשה, לבין מי שחייהם מתנדנדים ללא סוף. יש מקומות שתופסים בשנייה כי הם מאוזנים בין שמירה על אופי מקומי אותנטי, לשגרת חיים עדכנית ותוססת שבה הדור הצעיר קובע את הטון.

     

    ליד אחד הקיוסקים פגשנו צעיר מקומי שנתן לנו להבין כי כדי להגיע לסן-פדרו, היה עלינו לרדת מהכביש הראשי כשלושים ק"מ מוקדם יותר. וכי כרגע האפשרות שלנו היא להקיף את כל האגם. מה יכול להיות? עוד טיול נחמד. הצעיר שבין כך היה בדרכו ליעד בדרך, רכב לפנים, אחריו יוג'ין ובמאסף אני. הכביש נסע על צלע ההר והתרומם כמאתיים מטר מעל לאגם, מדי פעם עצרנו כדי ליהנות מנוף המים ורכסי ההרים בגדה מנגד. לבסוף הגענו לעברו השני של האגם, לכפר סן-לוקאס, שם נפרדנו מחברנו לשעה. יוג'ין ואני המשכנו לכיוון סן-פדרו.

     

    קסם קולוניאלי

    כ-15 ק"מ לפני הכפר, הכביש הפך דרך עפר סבירה. לאחר עוד כשני ק"מ, מצאנו עצמנו בדרך חתחתים מצופה שכבת פודרה עמוקה, עם עליות תלולות ופניות חדות בזווית שאין בה שום סיכוי לפנות לאחור. האופנוע שלי החל לעשות סימנים של "נמאס לי", כלומר, הקלאץ' החל להסריח עקב החלקת צמיגי הכביש, שלא הצליחו להיאחז בקרקע. אחרי עוד עשר דקות הודעתי ליוג'ין שכנראה נדחה את הנסיעה המשותפת שלנו. אני חוזר לאחור לכביש ועושה שינוי מיידי במסלול שלי להיום: במקום סן-פדרו אני אגיע לאנטיגואה. נפרדנו בכמה צ'פחות וראיתי את יוג'ין נעלם בקלילות לתוך ענן אבק.


    פרידה בדרך עפר 

     

    הגעתי לאנטיגואה בכביש חדש ממש. לא פיקששתי בזווית העין את שלט "סולל-בונה" ואז נזכרתי מאיפה אני מכיר את איכות הכבישים הזו. אנטיגואה היא

    עיר מוזרה. אין לה נמל או אגם או נהר או נוף מהמם. היא נטועה בין שלושה הרי געש במין בקעה כזו. כולה מרושתת רחובות מרוצפי אבן. או נגדיר זאת במדויק: הרבה בורות שביניהם הניחו מליוני אבנים מרובעות. רחובות מהסוג שמפרנס הרבה מכונאים. ואני בטוח כי גם מקבעי נקעים בקרסוליים עושים כאן פרנסה לא רעה. הכל פה קופץ ומקפץ, מקרקש ומנוער היטב. ועם כל המוזרות הלא יעילה הזו יש כאן קסם. קסם שקולטים אך לא מבינים אותו מהרגע הראשון.

     

    רוב הבתים משומרים מהתקופה הקולוניאלית של אנטיגואה, שעד השליש האחרון של המאה ה-18 שימשה כבירתה של גואטמלה. את התואר איבדה לאחר רעידת אדמה שחייבה את בנייתה מחדש, אך תפארת העבר שלה ניכרת בכל מקום: הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים, אדומים, חומים ומה שביניהם ומוסדות ציבוריים נראים כארמונות. הרחוב שוקק אנשים צעירים מכל מקום בעולם. ומלונות בכל רמה ובסמוך להם מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה שאינן מביישות גם עיר מחוז אופנתית בצרפת או איטליה.

     

    האופנוע הוחנה בתוך משרד הקבלה ליד שולחן המנהלת של ההוסטל הקטנטן, ממש מול החדר אותו שכרתי. עליתי על סנדלים והרגשתי איך אני נשאב לתוך שוטטות מסקרנת ברחובות הארוכים, בכיכרות, בשוק וסתם עמידה בקרן רחוב לנסות ולהבין את המקצב, לפענח את הצליל, להתחבר לאור שהיה שפוך על הכל. מין אופטימיות שכל כך היתה חסרה לי בעיר שלה. אינטרנט בכל פינה, בית קפה בכל קרן רחוב ותרמילאים - לאו דווקא צעירים - כורעים תחת מטענם ונשענים על כל עמוד.

     

    ספגתי את אנטיגואה במשך יומיים והייתי בדרכי לעיר הגדולה גואטמלה סיטי, במרחק 40 דקות רכיבה שכמעט כולה היתה בתוך מנהרת עצים אדירה שחיפתה על כביש רחב וחלק למשעי. הגעתי לעיבורה של העיר והשתלבתי בקלות ישראלית טיפוסית בפקק תנועה מבטון יצוק. נהג מונית הוביל אותי תמורת מחיר זעום ישירות לפתחה של סוכנות האופנועים איתה קבעתי לבוא לטיפול עשרת אלפים. את פני קיבלה ג'ני שדיברה אנגלית קולחת והכירה לי את מרקו, מנהל המוסך. בעזרת תרגום צמוד הסברתי לו בדיוק מה אני רוצה שיעשה. ביררתי כמה כל דבר אמור לעלות והפקדתי את הציוד בחדר מיוחד בתוך משרדי הסוכנות.

     

    ג'ני הזמינה לי מונית ומקום בבית קפה שהוא גם חנות ענק לאופנועים, קונספט מעניין ויפה, ברובע 13 - החלק ה"טוב" של העיר העצומה הזו. שם חיכתה לי ארוחה קלה, פינה משרדית, עם חיבור לאינטרנט ואחרי עוד כשעה, ארוחת צהריים נפלאה. בתום ארבע שעות הגיעה מונית מיוחדת להחזיר אותי למוסך. שם עברתי עם מרקו על כל סעיפי הטיפול. ובדקתי שכל הברגים חוזקו ואכן כל המסננים ורפידות הבלמים הוחלפו. הצמיג האחורי הוחלף ולהפתעתי אף שביקשתי במפורש לא לרחוץ את האופנוע, הוא עבר ניקוי יסודי כולל ייבוש במדחס אוויר. התשלום כולו היה נמוך בהרבה מטיפול זהה בארץ. לפני פרידתנו הזמינה לי ג'ני חדר במלון "ספרינג", בדרגה בינונית ברובע 1 ומונית מיוחדת הובילה אותי לשם. מעולם. אבל ממש מעולם, לא קיבלתי שירות שכזה כשהבאתי אופנוע או מכונית לטיפול; פרט למלון, הכל שולם על ידי הסוכנות.

     

    יצאתי לשוטט ברחובות העיר החבוטה והצפופה. העמוסה רוכלים, חלפנים ואנשים ממהרים. אך יש בה גם מבנים בעיצוב קולוניאלי, מדהימים ביופיים. מקום שעשה עלי רושם תוסס. ולי אמרו שרצוי לדלג על גואטמלה סיטי...


    מוּזרוּת עם קסם. העיר אנטיגואה

     

    השעון המדבר

    אם כל המסע הזה היה יכול להתנהל בזמן קבוע שהוא בוקר, לא הייתי יורד מהאוכף לרגע. ההסבר הקצר של פרנקלין, מנהל המשמרת במלון, משך אותי החוצה מהעיר הסואנת ולקח אותי במהירות לדרך הרחבה והחלקה, הנוסעת 480 קילומטרים לכיוון יערות הגשם בצפון מזרח גואטמלה, שם בחבל אל פטאן (El Peten) בטיקאל (Tikal) שוכנים מקדשי המאיה. אולי היפים והנחשבים בין אתרי מקדשי הפולחן בכל מרכז אמריקה. אחרי שקראתי הרבה מידע לקראת ההגעה לאזור, החלטתי שאני רוצה לישון צמוד כמה שניתן למקדשים עצמם. רכבתי בדרך הארוכה שהובילה אותי בכיוון כללי לפוארטו באריוס, עיר נמל בצד הקאריבי של גואטמלה. כמאה ק"מ לפניה, פניתי צפונה לכיוון אגם אזאבל וצפונה לטיקאל.

     

    לא היה ספק שהטיקאל הוא אתר חשוב לתיירות בגואטמלה - כביש במצב מעולה, שילוט נהיר ותחנות דלק מודרניות. כל הנתיב היה מטופח כאומר "ברוכים הבאים". ואני מתפלא על ממשלת גואטמלה שלא טיפלה בנושא הגשם, כי המים שניתכו באותו בוקר חמים, נתנו לי זווית מרעננת על סיפור המבול. לאחר שתי דקות המצלמה החלה לדלוף והפסיקה לתפקד. ועד שמצאתי פינה לעצור, גם פרל ג'אם מהאיי-פוד נחנקו וטבעו. פרט לחלקי המתכת, הכל היה ספוג. ואני? אני שר לי שירי ספנים. איזה כיף!

     

    בכניסה למתחם הטיקאל יש מספר אפשרויות לינה, אני פניתי לאפשרות הזולה, למסעדה/לודג' "היגואר". תמורת 16 ש"ח קיבלתי את הרשות להקים אוהלי במדשאה שבצד. ועוד 15 ש"ח, שמו בידי את סיסמת האינטרנט האלחוטי. הנחתי את המצלמה ואת האיי-פוד לייבוש מעל המנוע החם של האופנוע. וכעבור כשעה שניהם חזרו לתפקד. הערב ירד לאט ואיתו החלו להישמע קולות הג'ונגל מסביב. ציוצים, שריקות, צרצורים ויללות בעוצמות וטווחים מעורבבים. שאגות ונהמות וצרחות והמהומים וקולות אדם. ושקט לשנייה - ושוב מקהלה. שככל שהחשיך, צליליה היו צלולים וטהורים יותר ויותר.

     

    הקמתי את האוהל מתחת לעץ הכי גבוה שהאוהל הזה ראה מעודו. בשעה תשע הופסק הגנרטור. האורות סביב כבו. שכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של דוליטל. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים.

     

    הגם שרכבתי היום כ-480 ק"מ, התאמצתי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הטוקאן. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד והוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי, מנהל המסעדה, הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודיתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר.



    בוקר בא על טיקאל  

     

    חוויה רוחנית בטיקאל

    קפצתי לתוך בגדי הקלים, הדלקתי את המנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאוד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל (כ-90 שקל) הועברו בשנייה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח. הגעתי לפירמידה ארבע והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות.

     

    כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת המראה היה מדהים. כל צמרות הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השנייה כשלבי עלה על גדותיו... אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד.

     

    בשולי המתחם מצאתי שביל שהוביל ממש לתוך סבך הג'ונגל ויצאתי בעקבות קולותיהם של הקופים השואגים. הילכתי בדממה בשביל רמוס. מצדדי צמח סבך צפוף ובלתי עביר לחלוטין. ראיתי קופי עכביש, זוגות טוקאנים, נקרים, תרנגולי בר, תהלוכות נמלים כתומות, עכביש טרנטולה ענק. וגם הצלחתי לצלם קופים שאגנים שבדרך כלל נחבאים.


    אחת ההפתעות של טיקאל 

     

    לקראת חשיכה שבתי על עקבותי ואל מקום הלינה שלי מתחת לעץ הגבוה. בהעדרי השגיחו אנשי המסעדה על האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי. הכנתי לעצמי ארוחת ערב (פסטה, אלא מה). ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה. שמי הערב הכהים הטילו עליה אור מסתורי סגלגל. ואז היא פצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. מבנה מלודי סבוך. הבנוי כמה קצבים, סולמות, חצאי ורבעי טונים. סדרה שנמשכה כעשרים שניות ואז חזרה על עצמה בדיוק מפתיע. איזה קונצרט פרידה סידר לי הטבע של גואטמלה.

     

    בבוקר ארזתי הכל וסימנתי על המפה עיגול גדול סביב העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente), שם אחצה את הגבול להונדורס.

     

    • בפעם הבאה: המעבר להונדורס. יופי מהמם. אנשים לחוצים בעיר שנמצאת בעיצומו של מאבק על דמוקרטיה.

     

     

    • לבלוג של יוני

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חניה בטיקאל, מתחת לעץ הכי גבוה שהאוהל ראה מעודו
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים