איזו אלימות נפלאה
הפתרונות המוצעים לבעיית האלימות רק מובילים לעוד שליטה של מנגנוני המדינה ולפחות אחריות ומעורבות של כל אחד מאיתנו
כולם מדברים כעת על אלימות. כל המומחים, הפסיכולוגים, אנשי החינוך והמוסר, סופרים ופוליטיקאים, זוכים בהקשבה מכבדת של תקשורת מחבקת, שבימי שרב לוהטים אלו מתרעננת בפרשיות רצח עסיסיות, כאלו שניתן למצוא רק בסרטי אימים.
מכל הדיבורים הרבים קשה לברור אפילו פירור זעיר של הבנה על הסיבות למקרי הרצח המחרידים של השבועות האחרונים ובכלל. הוסבר לנו שהמשטרה לא אשמה, כי אין לה מספיק כוח אדם ומערכת הענישה בדמות בתי המשפט קורסת ואינה יכולה לממש את ההרתעה. יותר ויותר נראה שבהדרגה נבנית, בעזרת התקשורת והמשטרה, "אווירה ציבורית" המכינה אותנו להגדלת תקציבי ותקני המשטרה ובתי המשפט ולהחמרת הענישה. נראה שהמדינה עושה חיל, הולכת ומעצימה את מנגנוני שליטתה באזרחים.
על רקע זה קשה להימנע מלחשוב על הדמוקרטיה הגדולה והנאורה בעולם שממשיכה להעניש רוצחים – ברצח שלהם עצמם (קוראים לזה בשפה נקייה: עונש מוות), ולמרות זאת אין הרצח שם פוסק ואף לא מצטמצם. עולה גם המחשבה שככל שאמצעי הענישה והפיקוח הולכים ומחמירים בקניונים, בגני הילדים ובבתי הספר ומצלמות מלוות אותנו באשר נלך, עדיין הולכת האלימות ומחריפה.
ברור הוא שאין מקרה רצח אחד כמשנהו. ועוד יותר ברור, שבלי להכיר לעומק את ההתרחשויות והפרטים אין אפשרות להציע תובנות מחכימות כלשהן לגבי משמעות מעשי הרצח המסוימים. וכן ברור כשמש, שברוב המקרים איננו מקבלים מהתקשורת מידע מספק ואמין שעל בסיסו ניתן לפרש אירועים ומעשים. כך, למשל, כאשר נלקחו ילדיה של אם שעליה כתבתי פה בעבר והועברו לאביהם האלים והעבריין, פרסמה התקשורת, תוך התעלמות מתגובת האם, שהיא אלימה. אך כמי שמכירה אותה ואת פרטי הפרשה ידוע לי שאין הדברים כך. וכמוני ישנם רבים המכירים סיפור כזה או אחר שבו אין כל קשר בין האמת לבין מה שפורסם עליה. אז מי באמת יודע/ת מיהו האלים האמיתי?! כיצד נוכל להסיק מסקנות כלשהן אם איננו נחשפים למידע רחב דיו?
נשים ערביות נרצחו אך המשטרה לא התערבה, התיקים נסגרו והרוצחים לא נענשו. למה? האם מתוך כבוד לערכי החברה הערבית? בוודאי שלא! אז אולי מפני שמדובר היה במשת"פים שקיבלו חסינות מהמשטרה וכפרס הרשו להם בשתיקה להתעלל בנשותיהם ואף לרצוח אותן?
כאשר בנה של ידידתי התערב במעשה בריונות של נערים נגד קרוב משפחתו והחזיר מנה אחת אפיים לקבוצת הבריונים הוא נעצר ל-3 ימים, כמוהם, נאלץ להוציא את כל חסכונות עבודתו בקיץ על סיוע משפטי וכשהתייצב לפני השופט נאמר לו שהיה עליו לברוח ולא להתערב!
המדינה מנכסת לעצמה את כל אמצעי הכוח והשליטה ואת המנדט לשימוש באלימות "לטובת" אזרחיה. היא מונעת מהם את הזכות להתערב ולפעול במקרים שבהם מתרחשת אלימות. בו בעת היא מחייבת אותם להיות "מלשינים" ו"משת"פים", כדי שעבודתה תהיה יותר קלה וכדי שאנחנו נהיה שבויים בידיה. אך המדינה אינה יכולה באמת להגן עלינו, כך אנו רואים מידי יום, אפילו לא כאשר נשב בתאי מעצר בכלא, או בחדרי בידוד אטומים ו"מגינים" במוסדותיה עם מצלמות העוקבות אחרי מעשינו 24 שעות ביממה.
המדינה מחייבת אותנו להלשין על שכנינו ה"מתעללים בילדיהם" ועל גברים "המכים את נשותיהם". האם המשטרה, הרווחה, בתי המשפט יכולים באמת לעזור לנו? להציל את הילדים, הזקנים, הנשים, חולי הנפש המוכים? יותר ויותר מתברר שאין הדבר כך. הילדים המוצאים מבתיהם, מפני שאת ההורה האלים הרשויות אינן יכולות להושיב בכלא, הופכים להיות "ילדי מוסדות" ו"אוכלוסיית בתי הכלא" של העתיד. את הנשים המוכות שמים בכלא של "מקלטים".
מובן שלא נרצה לראות מצב שבו כל אחד לוקח את החוק לידיים. אבל אני סבורה שיש הכרח להחזיר הרבה מהאחריות לסביבה מוגנת לידי האזרחים: התערבות באירועי אלימות צריכה לזכות בהערכה ובעידוד מטעם החוק, ולא רק בדיבורי סרק נגד "צופים מהצד". שיטת המשת"פים צריכה לעבור מן העולם ובמקומה צריכה להיות עבודת חקירה לעומק. בשביל זה יש משטרה. הלשנה לרשויות על ילדים שאולי סובלים מהתעללות בבתיהם היא לא התערבות למענם אלא הרדמת מצפונם. כך הם מרגישים ש"עשו את שלהם" והעבירו את האחריות מהם והלאה אל רשויות המדינה, במקום לגלות מעורבות אנושית במתרחש עם נכונות להגשת סיוע ממשי, התעניינות מחייבת ולעיתים הפעלת פיקוח חברתי כשכנים וכבני אדם.
את כוחה של המדינה צריך לרסן. האלימות הקשה היא זו של המדינה. יש לחזק את הפיקוח האזרחי, את האחריות ההדדית לביטחון הקיומי של אנשים מסביבנו ואת התמיכה האנושית-וולונטרית.
פרופ' אסתר הרצוג, ראש תכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
עוד משטרה זה לא הפתרון
צילום: אביגיל עוזי
מומלצים
