מקווה שאצליח לתת לך הזדמנות אמיתית
הכניסה אל עולמי הקטן מסובכת וסבוכת קוצים. אני מציעה לך להסתובב, להמשיך את חיפושיך אחר בת זוג אידיאלית בכיוון הגיוני יותר. לבקש מישהי בעלת תואר, עבודה מסודרת וציפורניים מקושטות. שלי שבורות ומפוצלות בשל ניקוי שולחנות בית הקפה
"נו, אינך סקרנית לדעת?", היא מאיצה בי ופותחת זוג עיניים גדולות, שכבר הספיקו לסרוק היטב במטרה לזהות שפת גוף חדשה. אני מחייכת לעברה בנועם מאולץ, מבקשת סליחתה לרגע ונגשת לחדר הנוחיות. סוגרת את הדלת ומגלה את מתנתי - בקבוק היין האהוב עליי, קשור בסרט כתום, עטוף בנייר צלופן מבריק, בתוכו מפוזרים פרחים יבשים קטנטנים.
בעדינות אני מפרידה את הברכה המהודקת, פותחת וקוראת את המילים היקרות:
"יש בך משהו משכר"
השולח מעלה את מפלס החיוכים שלי. הוא חתם בשמו כדי להבטיח שלא אטעה בזיהוי. את ברכתו אני מקפלת, מכניסה לכיס הג'ינס הצמוד ויוצאת מהתא עם האוצר. אינני מספרת דבר לקולגה, נהנית בשקט לפתוח אחרת את הבוקר העייף.
אינני יודעת מה מסתתר מאחורי פניך העדינות, מתחת לחיוכך הבתולי, מעבר לנפלאותיך הגלויות. אינני יודעת מה תוכל לתת לי כדי שאשאר. רק בדבר אחד אני בטוחה, אתה עלול להתייאש.
הכניסה אל עולמי הקטן מסובכת וסבוכת קוצים. לוקח זמן רב להתקרב. אני מורכבת מדי, ואפילו הקיבה שלי מורכבת - אלרגית לחלב, לא מעכלת טוב עגבניות וחצילים. אולי לך זה לא יפריע אם לרוב אזמין ארוחת בוקר ישראלית, מוזלי או סלט בריאות ירוק עם זרעונים. אולי לכבודי תלמד את אמנות הכנת הסושי.
אני מציעה לך להסתובב, להמשיך את חיפושיך אחר בת זוג אידיאלית בכיוון הגיוני יותר. לבקש מישהי בעלת תואר, עבודה מסודרת וציפורניים מקושטות. שלי שבורות ומפוצלות בשל ניקוי שולחנות בית הקפה היומיומי. לחפש לך מישהי שברצונה להתחייב ולהביא ילדים לכאן לפני גיל 30. מובן שגם אני רוצה בכך, אך מודה שלא צריכה ללבוש לזה לבן. על פי תפישתי חתונה תישאר לעד מסמך קר בלבד. אולי תהיה זה אתה שתסביר לי את ההגיון שמאחורי המוסד הזה? תוסיף שאם אי פעם ארגיש נחנקת, נוכל לשוחח על כך, וזה לא יהיה כל כך מסובך.
לעיתים אני נודדת, חושבת אם לא כדאי להזדקן לבד מאשר איתי. אולי נועדת להיות זה שישכנע אותי שלומר זאת ולהאמין בכך זה פתטי ושטותי.
הרצון לעזוב הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי
אייצג את עצמי ואסביר שהבלבול שבי עלול להטריף. שהרצון לעזוב הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי. אני יודעת שכל אחד מאיתנו לפעמים רוצה לעזוב הכל. אבל אצלי זה שונה, זה עוקץ כל הזמן. ואמנם אשאר היכן שיהיה לי טוב, שם אהיה נכונה לדבר, מוכנה לשפר, להקשיב ולוותר. כל עוד לא נכניס עצמנו למסגרת.
הלוואי שיכולתי לשוב אל הדייט הראשון והיחידי שלנו, בו עשיתי הרוב כדי לעייף אותך, לשעמם אותך, לגרום לך לפהק. שתיתי את כוסיות המרטיני מהר כדי להיעלם, בתקווה שלא תבחין בעצב. סיפרתי לך שהחברה ההיא מהעבודה שלי טוענת שזה מה שיפה בי. העצב. הסכמת איתי שזה דבר נורא להגיד למישהו והוספת שאלמלא ציינתי את קיומו לא היית מבחין בו כלל.
אולי הגעת עד אליי כדי לקבל אותי בעצביי. כדי לקרוא אותי לאט, בין המילים הנרדפות, בשפתי המקושטת, בפזמוניי החוזרים.
אולי נשלחת כדי להסיר את הכישוף.
שבוייה אני באיש שאינו בשבילי. בזרועותיו רוצה להישאר, להירדם, להתעורר אל ימי המחר. אולי תהיה זה אתה שיבין אותי בערבי שלישי בהם אני נזכרת בו. יוצאת להליכה בחוץ, לשרוף את עצביי, לבטיי והיסוסיי. שבה אופטימית מאי פעם, מסטולית מפיח המכוניות הנוסעות בצמוד לשביל ההליכה.
סיפרת שאתה יוצר. אני תוהה מה הסיכוי שהופעת כדי לפסל לי את הירח, לחרוט עליו את המילים היפות של ריצ'רד באך "אין מקום שהוא רחוק מדי". מה הסיכוי שתמשיך להביא לי ורדים, לכתוב לי שירים, לגרום להשראה שלי להתהפך.
אני שוקלת אם תוכל לשבת עם אמא שלי לכוס קפה, עד שהאינטואיציות המדוייקות שלה יצביעו דווקא עליך, יאשרו לי - "מתוקה, הוא בשבילך. תני לו לפחות הזדמנות".
הפיות הרגועות ששנים נמצאות על המדף שמעל לראשי לוחשות לי מידי לילה שמגיע לי את הטוב ביותר. מבטלות למעני את הספק. אני מדמיינת שהגעת כדי לשמור עליי, כדי שאותיר למישהו סוף סוף לעשות זאת. לדאוג לי. לתוצאות בדיקות הדם האחרונות שלי, שמעידות על כך שלא טוב לי בפנים.
אני מקווה שתשמח לחזר אחריי כשם שאני חושקת. כפי שרוצה בדיוק. באופן המקסים שלך, הרגיש והעדין כל כך.
מקווה שתראה לי שאפשר אחרת.
תגיד לי, איך אדע את כל זה, אם לא אתן לך הזדמנות?
לפנייה לכתב/ת 
