שנאה שיש לה שם לאהבה שיש לה שם
חודש לטבח ברחוב נחמני: השנאה שיש לה שם, אם כי עדיין אין לה פנים, פרצה בניסיון לחלל את האהבה. שנאה ממיתה את כולנו
ב-1895 הועמד אוסקר ווילד למשפט בגין מעשים שלא פוֹרטוּ על מנת שלא לפגוע ברגשותיו של הציבור. בעיתונות דאז הם נותרו בַאפלה תחת מסווה של מונחים עקיפים (לדוגמא, "פשע נורא ומבחיל מכדי לבטא אותו"). הפעילות האינטימית שבוצעה בין גברים נתפסה כה חמורה עד כי אין הלשון מאפשרת את ביטויה המפורש. שורה אחת מנאום ההגנה של ווילד נחרתה בזיכרון הקולקטיבי: "האהבה שאיננה מעזה לשאת את שמה". אירועים אלו מסמנים את תחילתו של עידן: מאז שלהי המאה ה-19 אהבה בין גברים ובין נשים, על ביטוייה הגופניים והרגשיים, נושאת את שמה בגאווה. גאווה הנעוצה בְמהפך זה: מן האפילה המוחלטת בה היתה שרויה אהבה זו היא מתחילה לִזכות לא רק בשם, אלא גם בזכות קיום לאור יום.
בד בבד עם הניצנים של הכרזת העצמאות הסמלית הזו, החלה להתגבש גם מלחמה בוטה כנגדה. אמנם הנטייה החד-מינית הועמסה במהלך ההיסטוריה בתכנים שליליים – הומְשגה כסטייה, הפרעה נפשית, פשע ו/או חטא מוסרי – אולם רק ב-1971 ה"מלחמה" נקראה בשם: הומופוביה, הכוללת תחושות של פחד, גועל ו/או כעס כלפי הומואים ולסביות, דעות קדומות עליהם ורתיעה מפני מגע או מעורבות עימם עד כדי ביטויי אלימות מילולית ו/או גופנית. לשון אחר, כל עוד נטייה חד-מינית לא היוותה בסיס עליו מכוּננת זהות פרטנית וקהילתית, כל עוד ביטוייה היו נאלמים ונעלמים, כל עוד האהבה היתה בלתי אפשרית או סמויה – השנאה כלפיה כמעט ולא מומשה כמעשה שגרתי.
לצד המאבק הפרטני כנגד הומואים ולסביות, התנהלה מערכה רשמית ואפילו גלויה כנגדם ברמת המדינה. זו שנאה שיש לה שם אחר: הֶטרוסֶקסיזם, שהינו מערכת ממוסדת, המכחישה ומפלה התנהגות, זהות או קהילה שאינם מעוצבים בדגם ההטרוסקסואלי, מחד גיסא; ומאידך גיסא, מעניקה נופֶך של מכובדוּת, הטבות מגוונות וכוח פוליטי לאלו הנענים לתביעותיה. בישראל ניכרת תופעה מרתקת ואולי אפילו ייחודית בעולם, משום שמתרחש כאן תהליך דיפרנציאלי בין הומופוביה מתעצמת לבין הטרוסקסיזם נחלש.
בישראל מתקיימים בשנים האחרונות תהליכים המלמדים על פיצול בין תמורות חיוביות במרחבים המשפטי, החקיקתי והתקשורתי לבין שימוּר תפיסות ישנות במרחב הפרטי. מאז 1988, המועד שבו בוטל הסעיף האוסר על משכב זכר, שדה המשפט והחקיקה כמו גם הזירה התקשורתית מצטיינים במידה רבה של ערעור על הנחת היסוד ההטרוסקסיסטית. מבחינה רשמית מעמדם של לסביות והומואים על זכויותיהם וחובותיהם האזרחיות מתחיל להתקרב למעמדם של אזרחים הטרוסקסואלים, ובמקרים מסוימים (כמו, למשל, שירות צבאי, איסור על הפליה במקום העבודה, זכות להגנה מפני לשון הרע, ייצוג במוסדות פוליטיים וכדומה) אף משתווה לו. אין להסיק מכך שמעמדם של הלסביות וההומואים זהה בכל היבט למעמד ההטרוסקסואלים (במיוחד בהקשר של מיסוּד זוגיות), אולם בהשוואה לשנים קודמות ובהשוואה למדינות אחרות, ניתן להצביע על מגמה ברורה של תפיסות סובלניות יותר ברמת המאקרו.
לאור זאת, מפתיע ומצער להיווכח כי ברמת המיקרו ההומופוביה לא רק שלא פסה מן העולם, אלא אף מרימה את ראשה המתועב ללא חשש וכמעט ללא הרף. רבים מביעים עמדות הומופוביות מובהקות הן בדלת אמות ביתם והן במרחב הציבורי: באמצעי התקשורת, מעל במת הכנסת ואפילו במסגרת מוסדות חינוך. האלימות המילולית כלפי לסביות והומואים פושה במסדרונות בתי הספר, במדורי טוקבקים, באתרי אינטרנט וכדומה. לדוגמא, מדי קיץ ניתן לראות "טקס" צפוי ומבחיל לרגל אירועי הגאווה. האוויר מתרתח וגועש לנוכח ההעזה החצופה-כביכול של הקהילה ההומו-לסבית לצעוד ברחובות העיר ולקרוא לשחרורם מנטל הדיכוי, ההשתקה והדעות הקדומות. העצמה זו מאיימת על הציבור, שהיה מעדיף מן הסתם לדעת ש"הם" נותרים בשוליה החבויים של החברה ה"מתוקנת".
לפני חודש בוצעה התקפת טרור במרכז הקהילתי, שהייתי בין מקימיו וניהלתי בתחילת שנות התשעים. זו התקפת טרור לכל עניין: רצח חסר הבחנה של אנשים רבים שמטרתו הטלת אימה. אין מדובר במעשה רצח גרידא, משום שהמְפַגע לא התכוון לפגוע באדם מסוים וגם משום שנדמה שהוא לא הכיר באופן אישי את הנפגעים. זהותו של המְפגע טרם ידועה. עובדה זו לכשעצמה מעוררת חלחלה. כיצד ייתכן והמשטרה, שגוּבתה בהקשר זה על ידי הנשיא, ראש הממשלה ושרים, טרם הצליחה לפענח את הפשע? אני מקווה שאין לעובדה זו מימד הומופובי, אך השאלה נותרת בעינהּ.
מאז התקפת הטרור נשמעו ספקולציות בנוגע לזהותו של המפגע. היו שטענו שייתכן ומדובר בהומו מתוסכל או בהורה כועס. משתמע משמועות אלו כאילו זהותו של המפגע מפחיתה מעוצמת ההומופוביה. ברצוני להביע מחאה כנגד כל ניסיון להמעיט במימד ההומופובי. הומופוביה איננה בהכרח נחלתו של ההטרוסקסואל. באווירה חברתית הומופובית, גם הומואים ולסביות או המקורבים אליהם מַפנימים ומטפחים שנאה עצמית ותיעוב עצמי. אקלים הדעות הבלתי-סובלני הרווח כאן מחלחל ללבבות וזורע זרעי איבה הן כלפי האחר שאיננו כמוני והן כלפי עצמי משום שאינני כמו כולם.
ליז טרובישי, ניר כץ וחבריהם היו פעילים ושותפים לארגון שייעודו היה מלחמה בהומופוביה המופנמת והסביבתית. פעילות מעצימה זו נעשתה בבית שבו לאהבה היה שם. אבל השנאה שיש לה שם, אם כי עדיין אין לה פנים, פרצה בניסיון לחלל את האהבה. הבה נקווה כי פני השונא ייחשפו במהרה וכי הלקח יילַמד על ידי כולנו: אהבה היא מנוע החיים; שנאה ממיתה את כולנו.
ד"ר עמית קמה הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת, המכללה האקדמית עמק-יזרעאל
ליז טרבושי
מתוך אתר פייסבוק
ניר כץ
זירת הטבח
צילום: רויטרס
מומלצים
