שתף קטע נבחר

לקראת הניתוח: מזל שיש לי את המיוחדת לצידי

כפרות עליה, היא המשענת שלי מהרגע בו מדד הלחץ שלי חרג מהרמה הגבוהה גם כך אל מעבר לקו האדום. יש לציין שהיא סובלת בשקט את הדרמות וההתפרצויות שמלוות את כל התהליך

מחר אני מתאשפזת לקראת ניתוח למעקף קיבה, והלחץ עובר את כל הגבולות. העברתי את החודשיים האחרונים במין שלווה כזו, לא ממש אכפתית כלפי הניתוח. זה הרי הליך שבוצע אלפי פעמים, איכות החיים רק משתפרת אחריו, ובכלל עם כל תכנוני החתונה, חיפושי הדירות והעבודה – למי בכלל היה זמן להיכנס ללחץ. אבל ביום שלישי שעבר, שבוע בדיוק לפני האשפוז, התחלתי להילחץ.

 

חברה סיפרה לי פעם שרוב האנשים מפחדים לא להיות רדומים מספיק במהלך הניתוח ולהרגיש או לכאוב את מה שקורה לגופם. אני אישית פשוט מפחדת מלא להתעורר. אז אחרי שדיברתי עם כמה חברים טובים מהמגזר הדתי קיבלתי מתכון כנגד פחד – הפרשת חלה. מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון עומלת על בצק, מברכת, ועושה את כל מה שהטקס היהודי הזה אמור להכיל, כולל הכל. קיבלתי ברכה מאבא על שולחן השבת וחשבתי – זהו, בא לציון גואל, עכשיו אני אמורה להיות מוגנת, על פי האמונה.

 

כיצד אצליח "להחליף דיסק" בראש

חייבת להודות שהכנת הבצק באמת העסיקה אותי ונתנה לי הפסקה מכל המחשבות הטורדניות על הניתוח, ולא פחות מכך על מה שיקרה אחר כך: כיצד אאמץ חשיבה חדשה, כיצד אצליח "להחליף דיסק" בראש, ולחשוב אחרת על הדברים, בייחוד על אוכל.

 

המיוחדת, כפרות עליה, היא המשענת שלי מהרגע בו מדד הלחץ שלי חרג מהרמה הגבוהה גם כך אל מעבר לקו האדום. יש לציין שהיא סובלת בשקט את הדרמות וההתפרצויות שמלוות את כל התהליך החרד הזה. מעולם לא הייתי רזה, מעולם לא ידעתי לחשוב כמו אשה רזה, מעולם לא ראיתי את עצמי רזה. אין לי מושג למה לצפות, איך זה יהיה ואיך זה יעבוד, מבחינת היחס לאוכל ומבחינת היחס לעצמי.

 

וזה עוד מבלי לומר "ביקיני" או "חולצת בטן"

מעולם לא נכנסתי לחנות בגדים ויכולתי לבחור כל דבר שרציתי (גם ברשתות שמיועדות לנשים גדולות, אני לא יודעת מה זה להיכנס למידות הקטנות בחנות, ומשום מה כל הבגדים שנראים ממש יפה, מעוצבים למידות האלה). מעולם לא קניתי זוג נעליים מבלי להכניס בשיקולים את השחיקה של הברכיים. מעולם לא הלכתי ברחוב מבלי לחשוב על להכניס את הבטן. מעולם לא שקלתי לעבור דירה לקומה שלישית ומעלה בלי מעלית צמודה (רק מהמחשבה על ההתנשפויות במדרגות), ובחמש שנים האחרונות גם נוספה לי הדאגה לסכרת. יש עוד המון דברים שמעולם לא עשיתי, וזה עוד מבלי לומר "ביקיני" או "חולצת בטן" (שני דברים שגם ככה מעולם לא חיבבתי). אין לי מושג איך זה להיות מידה 44 או 42. זה לא קרה מאז כיתה ט'. על פחות מזה אני בכלל לא מדברת.

 

במילים אחרות, אין לי מושג למה לצפות. זה נכון על כל התחומים מלבד המקצועי, כרגע. כפי שמעולם לא הייתי במערכת יחסים שהכילה אותי, מעולם לא התחתנתי חתונה "רשמית", מעולם לא הייתי במערכת יחסים שעברה את קו השנה וחצי - כך גם אין לי מושג איך החיים ייראו אחרי הניתוח.

 

כל המתחים האלה מצטברים ביחד לצוואר הבקבוק הבריאותי של האשפוז מחר. זה אולי הצעד הראשון לקראת עצמי, כמו שתמיד רציתי לראות את עצמי – בריאה, ללא סיבה כלשהי לשנוא את עצמי. המיוחדת טוענת, וכנראה צודקת, שאני עושה כאן צעד נכון למען הבריאות שלי, בראש ובראשונה, אבל גם למען הביטחון העצמי הירוד שלי, זה שמנע ממני הרבה שנים לאחל לעצמי דברים טובים.

 

מול הבלתי צפוי הזה, אני מודה לאלוהים על שיש לי הורים תומכים, אחים נפלאים ואשה אוהבת, כי המתח הזה יכול היה לשגע כל אחד. אם לא היו סביבי אנשים כאלה נהדרים ואשה מדהימה אחת, שמצאתי אחרי כל השנים המאכזבות בעבר – אני לא יודעת אם הייתי עומדת בלחץ של הימים האחרונים האלה, לפני שאני עושה שינוי כה חד בהרגלי החיים והמחשבה.

 

הלוואי שהכל יעבור בשלום, ושהלחץ היחידי שיהיה לי בחיים יהיה זה של אירועים משמחים כמו החתונה שלנו, שהולכת וקרבה. מקווה שאצליח לכתוב מבית החולים, ושירשו למיוחדת לשבת ליד מיטתי כמה זמן שתרצה, מבלי שניתקל אפילו בתגובה הומופובית קטנה אחת, כי אני באמת לא יודעת איך אעבור את זה בלעדיה.

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים