היא יושבה לחלון

אליזבת עובדת בחלון הסמוך ביותר לרחוב הראשי המוביל לרובע החלונות האדומים, 50 מטר מסניף גדול ושוקק של "בולדוג", רשת הקופי־שופס הראשונה והמפורסמת ביותר בעיר, ומאה מטר משרשרת מרשימה ואינסופית של חנויות סקס נוחות למשתמש. כנראה שלא במקרה היא קיבלה מיקום מועדף. זה כמו לפתוח קפה בדיזנגוף פינת פרישמן; גם אם מחמת הבושה או מחמת אשתך החלטת להסתפק בהצצה קטנה, ממש הצצונת קטנטונת לתוך התועבה, העיניים שלך ייתקלו מיד בעיניה של אליזבת. אתה תביט בה, תביט באשתך שמביטה בה, תביט באליזבת שמביטה באשתך, ותשאל בצקצוק לשון דעתני, זאת? זונה? לא יכול להיות.

אבל חכו רגע עם אליזבת. בואו נדבר קצת על אמסטרדם, העיר הכי כיפית והכי לא חשובה במרכז אירופה. העניין הוא שהיא כיפית כי היא לא חשובה ולא חשובה כי היא כיפית. שימו רגע בצד את רמברנדט, ואן גוך ואנה פרנק, ועזבו אותי בשקט עם הארכיטקטורה המרהיבה המשלבת סגנונות גותיים ופורטוגליים: אמסטרדם היא עיר לאנשים לא חושבים. בלי החשיבות התהומית של לונדון, היופי הסוחף של רומא והשיק האלגנטי של פריז. העיר הזאת מחבקת אותך באהבה מהפגישה הראשונה עם נהג המונית, ומהניסיון המחויך הראשון לבקש ממנו שייקח אותך למלון שלך בנויה קיזרסקרחט.

איך אפשר להתייחס ברצינות לעיר שמגרש החניה הכי גדול שבה כולל ערמה בלתי נתפסת של 150 אלף זוגות אופניים? איך אפשר שלא לאהוב עיר ש"אין מה לעשות בה", ועדיין גורמת לך להתקשר בבהילות לסוכן הנסיעות ולבקש עוד יומיים, ואם אפשר שלושה? עיר שיש בה רובע מיוחד לזונות, קונדיטוריות לממכר עוגות חשיש, ולאחרונה גם פינות מיוחדות לעישון בתוך הקופי־שופס כדי לא לפגוע בבריאותם של הקונים. עיר שיש לך הרגשה שאף אחד לא באמת עובד בה, למרות שאתה יודע שכן. עיר שיודעת להיות יפה בלי לצעוק שהיא כזאת.

גם אליזבת יודעת שהיא יפה, גם היא לא צריכה לצעוק את זה, וגם היא עובדת בעיר הזאת. אבל בשנה שעברה הודיע ראש עיריית אמסטרדם על סגירת שליש מהחלונות ברובע, מה שמעמיד בספק את עתידה של אימפריית הזימה המפורסמת ביותר בעולם מאז המאה ה־17 - והופך את הראיון עם אחת מהפועלות הנותרות בה למשימה העיתונאית החשובה ביותר מאז שליחותו של איתי אנגל לקוסובו.

לא לפני הילדים

לפני כמה שנים לקחתי את שני ילדי לסיבוב קצר ברובע. חמש דקות הספיקו להם; אחד אמר שזה מגעיל, השני טען שזה עצוב. שניהם צדקו. איך לא? הם הבנים שלי. אפשר להסתכל על רובע החלונות האדומים, ובצדק, כעל גועל נפש המוכר אשליה של סקס ואהבה. שורות ארוכות של נשים דוחות בחלקן ומעוררות חמלה בחלקן, שהחיים הקשים הביאו אותן למקום הכי נמוך שיכולה האנושות להציע. ואפשר גם - בסיבוב ארוך ועמוק קצת יותר - לגלות שממש כמו החיים עצמם, הרובע הזה הוא לא רק חלוקה גסה לשחור וללבן, טוב ורע, מוסרי ופוחז.

זה מתחיל במבקרים. יש שם מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, עניים ועשירים, יהודים וערבים (כי כל הערבים הולכים לזונות והיהודים נמצאים שם כדי לדווח על זה), כאלה שיצאו הרגע מסיבוב ארוך במוזיאון וכאלה שלא היו או יהיו שם לעולם. ישנם כאלה שחולפים במהירות על פני החלונות, פוסחים על הפרטים, ואחרים שמתעכבים שעה ארוכה, מביטים בעיניים רעבות על כל פרט ופרט. ישנם שמנידים בראש בעצב מהול בדחייה, ואלה שמתפקעים מצחוק שיש בו בעיקר אטימות ורוע. ויש כאלה שמתמקחים על המחיר ונכנסים, וכאלה שנכנסים בלי להתמקח, כאלה שמתים להיות שם ולא מעיזים, והרבה שיעדיפו בכל זאת סקס בחינם. או סתם סרט טוב. 

וגם הבנות עצמן, כמו אלה שמביטים בהן מעברו השני של החלון, לא הגיעו לעבודה הזאת מאותו פס ייצור. יש בהן זנותיות ופרובוקטיביות, ערומות למחצה וגם קצת יותר, שזועקות לתשומת לב ומנסות ללכוד את הקורבן עם קריצה בעין או הנפת אצבע, ויש את הילדות הטובות והלבושות, שאפילו לא מעיפות מבט - עסוקות בשיחת טלפון או בקריאה בעיתון - שרק במקרה הן שם, ואם תרצה אותן תצטרך להתאמץ. עאלק הארד טו גט. יש שחורות ולבנות, מנותחות וטבעיות, מכוערות מאוד ויפות מאוד, עצובות ושמחות, כאלה שהסניפו כבר את השורה היומית וכאלה שעוד לא, כאלה שגם מיליון דולר לא היו משכנעים אותך לחלוק איתן חלון, וכאלה שאם הייתם לבד בעולם - רק אתה והיא - בטח היית נכנס לשיחה צפופה, משכנע את הילדה לפרוש מהעולם הרע, לחזור בתשובה, לעשות עלייה ולבוא איתך לארץ.

ויש את אליזבת, כמובן. אישה יפה עם נעלי עקב אלגנטיות, חצאית מיני שחורה, גרביונים, ירכית לבנה סגורה עד הכפתור האחרון, שיער בלונדיני אסוף ומשקפי מורה לתנ"ך עם מסגרת שחורה עבה. זה נראה כמו טעות, מניפולציה מושלמת שמיטב במאי הפורנו כבר שחקו את השימוש בה, אבל בעיקר כמו מרואיינת קלאסית שתענה בכנות לשאלה הקלאסית: מותק, מה לעזאזל את עושה כאן?

המשימה העיתונאית שלי נראתה נגישה מתמיד. 50 יורו, והראיון הבלעדי שלי. צעדתי בעוז אל עבר החלון, מביט ימינה בחשש ושמאלה באימה. מאחור הביטה בי אשתי. הושטתי לה את הכסף, ביקשתי ממנה להיכנס לשם במקומי והסתערתי בחירוף נפש על בית הקפה הקרוב, ממתין לראות אם היא תצא משם בחיים ובעיקר עם סיפור טוב. כזה אני: גיבור על ביבי וברק, לא על אליזבת. הפעם רק רציתי לחזור הביתה בשלום.

ממש כמו הזקנה מארמון בקינגהאם, אליזבת נולדה באנגליה ועזבה את הבית בגיל 20. היא בת 35, נראית פחות, ומנצלת את זה כדי לספר ללקוחות שעוד אין לה 30. ב־15 השנים האחרונות היא זונה. שמונה שנים בהמבורג, גרמניה, ובשבע השנים האחרונות בליגת האלופות של הזונות, באמסטרדם. יש לה חבר הולנדי, שהוא גם האבא של שני הילדים הקטנים שלה. לחבר יש מלון קטן וזול לא רחוק מהרובע. בתמונות הוא נראה גבר מקסים ולא מזיק. אליזבת משוגעת עליו. היא מספרת על בן זוג קלאסי. מפרגן, תומך, מתחשב ושומר על הילדים כשאמא בעבודה.

היא בת למשפחה בריטית פשוטה מאוד וממוצעת מאוד. שום סיפורים על אבא נרקומן או אמא מכה. את הרעיון להיות זונה קיבלה מהחבר הראשון שלה, חוליגן אנגלי ממוצע גם הוא, עוד כשגרה בבית הוריה. הוא דיבר על דרך פשוטה, קלה ומהירה להתעשר, וממש לא היה אכפת למניאק שהחברה שלו תזדיין עם כל מי שמוכן לשלם. לאליזבת היה רק תנאי אחד: שזה יהיה בחו"ל, לא באנגליה.

הם נסעו לגרמניה. היא פתחה בסטה בהמבורג, ואחרי שבועיים החבר נעלם. הלב קצת נשבר, אבל חשבון הבנק דווקא היה שלם והרגיש בטוב. אליזבת רצתה את הכסף ומהר. היא החליטה למשוך עוד קצת לפני שתחזור לחיים הרגילים. הקצת הזה נמשך בינתיים 15 שנה.

היא אומרת שתפסיק ביום שהילדים יתחילו לשאול איפה אמא עובדת. כיום הם בני שלוש ושנה, ואליזבת כנראה לא מכירה את הבדיחה על היורד שיחזור מאמריקה כשהילדים יגמרו את הקולג'.

אפילו מים שקטים לא חודרים

גם במבט מקרוב, אחרי שנסגר הווילון וכבה האור האדום, אליזבת היא אישה יפה, עם פנים עדינות ועור חלק שלא מסגיר חיים נוקשים במקום שבו אין חסד ואין רחמים. במבט מקרוב מתברר גם שמשקפי המורה לתנ"ך הם רק מסגרת פלסטיק, בלי זכוכית. הצגה קטנה בתוך ההצגה הגדולה. היא מסבירה שזה מושך לקוחות, ושהלוק המיוחד הזה הוא סימן ההיכר שלה ברובע. אחר כך היא מסבירה שלא רק המשקפיים הם בכאילו, גם הסקס. גם הסקס? כן. אתה נכנס בתחושה שתקבל אחלה זיון מאישה יפה עם משקפיים של מורה, ומיד אחרי שמתברר לך שהמשקפיים אינם משקפיים, אתה מבין גם שחדירה לא תהיה כאן. אליזבת היא תעשיית זיוף של איש אחד. היא כמעט לא נותנת לגעת בה, היא מזייפת אורגזמות, ויש לה גם שיטה לתת לך לחשוב שהיא מחדירה ויברטור, בעוד שלמעשה היא ממש לא.

בדרך כלל מסתפק הלקוח במועט שניתן לו, אבל חמש פעמים בשנים האחרונות היו כאלה שתהו לאן נעלמה האמת בפרסום. מאחר שרפי גינת לא היה בנמצא הם השתוללו ואיימו, ואליזבת השתמשה בלחצן המצוקה. במקרה אחד לקח זמן עד שהמשטרה פרצה פנימה, וזה היה רגע לפני שהלקוח הצליח לחנוק אותה למוות.

לפני כמה חודשים רצח לקוח זועם בחלון סמוך חברה לעבודה. גם אליזבת חוששת, בעיקר משום שהנרצחת היתה ידועה ברובע כמי ש"נראית ומתלבשת בדיוק כמו אליזבת". ונכון שהכל שם ברובע החלונות האדומים מפוקח ומאובטח, ונכון שהזונות האומללות במכוני הליווי בדרום תל אביב היו מייחלות להיות אליזבת, אבל אל תסכלו על רובע השעשועים הזה כמקום שהכל בו הוא רק משחק בנדמה לי. לפעמים יש גם כאלה שלא מבינים את ההומור.

שאלנו אם היא נותנת לכל אחד להיכנס.

לא.

למי לא?

לכאלה שנראים לי אלימים, מוזרים או שתויים, ולשחורים.

לשחורים?

כן.

למה?

לא אוהבת אותם. פוחדת מהם.

את יודעת שמדובר בעבירה על החוקים נגד גזענות?

סתם, את זה כבר לא שאלנו. אבל כן התעניינו בשאלה כמה היא מרוויחה. אליזבת משלמת על שכירת החדר 90 יורו ליום, ועובדת שם שישה ימים בשבוע בין חמש אחר הצהריים לשלוש בבוקר. היא עצמאית, אין לה סרסור, ומעבר לדמי השכירות היא לא חייבת שום דבר לאף אחד. זונה, אבל חופשייה.

בתקופות הטובות, לפני המשבר הכלכלי, היא היתה מביאה הביתה לא פחות מאלף יורו ליום עבודה; קריסת הכלכלה הביאה אותה לשפל של 500. גם היא מחכה לאובאמה, למרות שהוא שחור ולמרות שמשכורת של 70 אלף שקל היא לא ממש שכר ממוצע. החבר שלה צריך תפוסה מלאה במלון כדי להביא בשנה את מה שהיא מביאה בחודש.

היא אשת שיחה נחמדה ומעניינת. לא טיפשה, לא סתומה, לא פרחה. לפעמים היא מבואסת ולפעמים שמחה. בעיקר היא עצובה על החברים והחברות שאין לה, או שהיו ונטשו. כמעט כל מי שיודע מי היא ומה היא לא רוצה להיות או להיראות בקרבתה. ונכון שהיא נחמדה יותר ומזיקה פחות מהרבה אנשים שהם זונות רק באופי, אבל המין האנושי לא אוהב להתחבר מחוץ לשעות העבודה עם אישה שהיא בעצם שרמוטה.

מה שכן, העבודה העגומה לא הרגה אצלה את האמונה באהבה. ואת הרומנטיקה הדביקה. היא אוהבת את החבר שלה, חולמת לנסוע איתו יום אחד לספרד ולפתוח שם מלון בוטיק מתוקתק, ובעיקר מקווה שהמשפחה שלה לא תדע לעולם מה באמת היא עושה.

פעם אחת זה כמעט קרה. שורה ארוכה של גברים עברו מול החלון והביטו. אחד מהם היה אחיה הצעיר. ליבה הקשוח קפא. הנשימה נעצרה. אבל התכשיט הצעיר היה כל כך שיכור או מסומם או שניהם ביחד, שהוא פשוט לא זיהה. כמה ימים אחר כך הם נפגשו לארוחה משפחתית במלון. הוא סיפר לה שראה את האוטו שלה חונה ליד רחוב החלונות ושאל למה. היא אמרה לו שלא מצאה חניה ליד המלון. הוא האמין.

הפגישה איתה מתארכת. 40 דקות. כפול מהזמן המוקצב לפגישה על פי חוקי המקום המאוד מסודר וחוקי הזה, ובלי שאליזבת תבקש בונוס על שעות נוספות. גם היא כנראה מרגישה שעדיפות כמה דקות שיחה עודפות על פני עוד פגישה מזורגגת עם חרמן תורן. ויכול להיות שבשבע השנים האחרונות, מאז שהיא בחלון באמסטרדם, זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שהיא לא זייפה. שהכל היה אמיתי. אולי משום כך היא התפקעה מצחוק כשהציגה לראווה את מגוון השוטים ויתר אביזרי הסאדו שלה (רוב הגברים, מתברר, מעדיפים לקבל מאליזבת מכות חזקות בישבן), וגם ניגבה דמעות אמיתיות כשנישקה ברכות אמיתית את תמונות שני ילדיה, שהולכות איתה לכל מקום. גם לעבודה המחורבנת.

את סובלת כאן?

לא.

את נהנית?

לא ממש.

ומה החלום שלך?

לגדל את הילדים שלי עם החבר שלי. ואולי להיות פעם מדריכת תיירים. בזכות העבודה כאן למדתי המון שפות. כל העולם היה אצלי בחדר.

גם ישראלים?

לא, הם קמצנים. רוצים להיכנס בלי לשלם.

צחוק גדול. פרידה מרגשת. תפילה קטנה שבפעם הבאה שנבקר ונקפוץ לחלון הקרוב ביותר לרחוב הראשי, אליזבת כבר לא תהיה שם. קאט.

מה יהיה בסופנו

בדרך חזרה מהרובע למלון אנחנו עוצרים לשתות משהו בבר קטן, לא רחוק מכיכר דאם. מבחוץ נראה המקום שוקק ומלא אווירה. מבפנים מתברר למה; הבעלים יהודי, הברמן ישראלי. רק עינת שרוף חסרה שם. אנחנו זוכים לצ'ייסר על חשבון הבית, ושומעים ים של קיטורים על הולנד בכלל ועל הנשים ההולנדיות בפרט. הברמן שלנו, 25, סטודנט ביום ובליין בלילה, אומר שהגויות האלה אמנם חמודות ויפות תואר, אבל גם בעייתיות. מאוד בעייתיות. הן לא מבשלות, הן לא דואגות לגבר שלהן, הן לא נותנות כבוד, ובכלל, אומר המוזג הציוני, מוסד הנישואים ההולנדי הוא בדיחה. כל אחד וכל אחת עושה מה שהוא רוצה.

מזעזע, אנחנו אומרים לעצמנו ובעיקר לו. באמת נורא. ואז, רגע אחרי שאנחנו משלמים וקמים ללכת, שואל אותנו הסטודנט המודאג מה יהיה עם האיום האיראני. אנחנו עונים כמובן, בכל זאת זכינו לצ'ייסר בחינם, אבל במצב הצבירה שלנו באותו ערב כנראה שאפילו אחמדינג'אד היה נקרע מהתשובה. מצד שני, כמה טוב לדעת שגם בעיר הכי לא חשובה באירופה - בעיר של אנשים מרובי אופניים ונטולי דאגות, בבר קטן בין החלון של אליזבת לקונדיטוריה המשובחת של הספייס קייקס - יש מי שחושב עלינו ועל הצרות שלנו במדינה הכל כך חשובה ורצינית וממש לא מצחיקה שלנו. הרי מישהו בכל זאת צריך לדאוג לעולם כשההולנדים האלה עושים ממנו צחוק.