ובימים האלה אין שמאל בפרלמנט
נתניהו יכול היה להפוך עולמות עם אופוזיציה כמו שלו. כשהוא בוחר לא לפעול, לא נותר לו אלא להאשים את ארגוני השמאל
על אף הקמתה של ממשלה ימנית, אין המדובר בממשלת ימין קלאסית. לא בגלל מפלגת העבודה החברה בממשלה, אלא מכיוון שהפערים המעשיים בין ראשי ארבע המפלגות הגדולות ובוודאי בין ראשי הליכוד, קדימה והעבודה - זניחים, והסקרים מצביעים בבירור שההצבעה לימין נבעה בעיקרה משאט נפש מהתנהלותה של ממשלת אולמרט, לא מהקו המדיני בו נקט. הרי ככלות הכל, מאז התבטאותו של ראש הממשלה בעניין הסדר שתי המדינות, דומה שגם הבדלי ה'דרך' לשלום תמו.
הנה כי כן, מדוע ולמה התגולל השר יעלון על שלום עכשיו? האם מספר חבריה גדל בתקופה האחרונה? האם יצאה בקמפיין חדש ואפקטיבי המסכן את תמיכת הציבור בממשלה? האם חש הממונה על העניינים האסטרטגיים שכוחה של התנועה מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל ולכן התנועה נמצאת בתחום אחריותו?
ומדוע נרעש ראש הממשלה בביקורו באירופה מפרסום מסמך העדויות של שוברים שתיקה? האם לא תמך במבצע עופרת יצוקה? הרי הוא ערב לכך שמותו של כל אחד מ-1,300 הפלסטינים מאש צה"ל היה חוקי, מוסרי ומחוייב המציאות. הרי הוא יודע שתמיכת אירופה בשוברים שתיקה, תמיכה כספית המתורגמת לחמש משכורות בשכר מינימום ומחיר האוטובוסים המובילים ישראלים לראות את הנעשה בחברון - לא הפכה ולא תהפוך לסד פוליטי מחייב. אם כן, מדוע יצר ראש הממשלה את ההד האדיר לארגון, הד ששום משרד יחסי ציבור לא היה חולם ליצור לארגון שהוא מייצג?
השבדים כועסים? לא בגלל מדיניות הממשלה חס וחלילה, אלא בגלל ארגוני השמאל המוציאים דיבתנו רעה. הנורבגים מבטלים את השקעותיהם באלביט כי זו מייצרת אמצעים אלקטרוניים לגדר שממררת חיים של עשרות אלפים? גם כאן מדובר בוודאי בהסתה של השמאל. אובמה לוחץ לעצור את הבנייה בהתנחלויות שרוב מוחץ של הישראלים מתנגדים להן? שוב השמאל אשם.
הנה הסיבה: חמוש בקואליציה חסרת תקדים בגודלה ובאחדות הדעות שבה, ועם 28 מנדטים על הספסל שאין בהם ולא חריג אידיאולוגי רציני אחד לעמדת ה"אנחנו בעד שלום מתישהו", נותר ראש הממשלה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. מצבו מזכיר במובנים רבים את מצבו של נשיא דרום אפריקה, פרדריק דה קלרק, שתפס את מקומו של וילם בוטה כנשיא ב-1989. דה קלרק, בן למשפחת אצולה פוליטית שמרנית שמילאה תפקידים בכירים במפלגה הלאומית, מפלגת השלטון השמרנית לאומנית בימי האפרטהייד, נכנס לתפקידו כשאחוז חברי האופוזיציה השמאלית עומד על 5% בלבד. אם נוריד, כמעשה דרום אפריקה, נוריד מהמשוואה את 11 חברי הכנסת המשתייכים למפלגות שאינן ציוניות, נגלה שזהו בקירוב אחוז חברי האופוזיציה המהותית לממשלה.
במצב זה, לא נותרה לדה קלרק אופוזיציה לתלות בה את הבעיות האובייקטיביות של דרום אפריקה. ניסיונו והבנתו את חומרת המצב הביאו אותו לקבל אחריות ולפעול למען עתיד מדינתו רגע לפני שסכר בעיותיה, מהן סבלו בעיקר השחורים, ייפרץ וישטוף איתו את הלבנים ואת המדינה כולה. ב-2 בפבואר 1990 הוא הדיע כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה, ובאומץ לב מרחיק לכת ביטל את חוקי ההפרדה.
לנתניהו, ליברמן ויעלון יש קואליציה שיכלו רק לחלום עליה: עמדותיה המדיניות כמעט זהות לשלהם. במצב פוליטי זה, כשמתגלה שהחזון האוטופי של מתן אוטונומיה כלכלית לארבעה מיליון פלסטינים תמורת חופש וזכויות אדם בסיסיות מתנפץ אל קרקע המציאות, ראוי להם לבחור בדרכו של דה-קלרק ולפעול בנחישות ליישומו. יהיה זה צעד נכון בהרבה מאשר בחירה בשורה של האשמות ילדותיות כלפי אלה שקיימים כרגע בעיקר במוחם הקודח של נתניהו, ליברמן ויעלון.
דוד זונשיין, מראשי תנועת "אומץ לסרב"
לפנייה לכתב/ת 
