שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לצאת עם חילונית, בעיקר כדי להכעיס את אבא

    אחד מהמאפיינים את המרד של הגיל ההתבגרות (שנמשך לפעמים גם עד גיל 23...) במגזר הדתי הוא חיפוש בת זוג חילונית, אוכלת שרצים ורמשים בהכשר הבד"ץ, לא כדי להתנתק מהבית, חלילה, אלא רק כדי לנפנף בה ליד ההורים והמחנכים, כמו בסדין אדום אל מול שור זועם. היכרויות בין מגזריות

    ידוע שחלק אינטגרלי מכל מרד הנעורים של אדם הוא לבדוק את גבולות הסביבה בה הוא חי ולנסות לפרוץ ולבעוט בכל מסגרת אפשרית.

     

    אחד מהמאפיינים את המרד של הגיל ההתבגרות (שנמשך לפעמים גם עד גיל 23...) במגזר הדתי הוא חיפוש בת זוג חילונית, אוכלת שרצים ורמשים בהכשר הבד"ץ, לא כדי להתנתק מהבית, חלילה, אלא רק כדי לנפנף בה ליד ההורים והמחנכים, כמו בסדין אדום אל מול שור ספרדי זועם ורעב במיוחד. אז מה אם כבר ידוע מראש שזה לא רציני, ושאין לזה ממש עתיד – העיקר שאבא יכעס.

     

    אצלי זה התחיל בצורה תמימה, באצטלה של "פעילות התנדבותית" במועצת נוער העירונית, כשכל המטרה היתה להיות באזור האסור בתירוץ כשר למהדרין.

     

    חמוש בכיפה קטנה ואופנתית, בלבוש עדכני וממותג (יחסית לחבריי באותה התקופה) ובדיבור נוטף אידיאולוגיה, בעיקר על ארץ ישראל, ו"שירות משמעותי" בצבא (מבלי לציין ששובצתי כג'ובניק בקריה), הצלחתי לא אחת לקחת אחרי בחורה חילונית, שבסתר ליבה היתה משוכנעת שהיא זו שמקלקלת אותי ועושה מהנעבעך ילד רע לתפארת מדינת תל אביב. מה שהיא לא ידעה זה שהיא ניצבת בסרט שבו השחקן הראשי הוא אני, וכל מהותו היא לנסות את תגובת הסביבה.

     

    המשכתי לבעוט בשיא הכוח גם בצבא. במקום ללכת לישיבה/מכינה ושם לגבש את עצמי ואת זהותי האמיתית, נשאתי את נס המרד כשאני הדתי הבודד ביחידה באמצע צפון תל אביב.

     

    יום אחד המציאות סטרה על פני ללא רחם

    לצד הקשקושים על ארץ ישראל התווספו קצת יידישקייט בשילוב של קוּליות עדכנית, שגרמו לבנות היחידה הלא דתיות לגייס את מעט כשרון הסריגה שלהן (או את הדודה הדוסית שלהן) כדי לתת לי כיפה קטנה יותר כמתנה ליום ההולדת שלי, וכל זאת כדי לנסות ולממש את נבואת הזעם של מחנך הכיתה שלי בתיכון: "עד השנה הראשונה בצבא אתה תוריד את הכיפה לגמרי".

     

    יום אחד המציאות סטרה על פני ללא רחם. זה קרה באמצע חתונה של חבר ילדות טוב, שבה בפעם הראשונה ראיתי את אשתו – בחורה יפהפיה אך גם צנועה, טהורה, נטולת פוזה ובעיקר בלי משחקים. באותו הרגע ירד לי האסימון: אני משחק במגרש שלא שייך לי, הזמן לסיום הולך ואוזל, ואני חייב למצוא את הדרך חזרה.

     

    וזה קשה, במיוחד כשמתברר פתאום ש"את באה לפה הרבה?" לא תופס במגזר, גם לא בפאבים כשרים, וש"היהודים" זה עדיין שם קוד לאבות אבותינו ולא ללהקת רוק מגניבה.

     

    עולם מושגים שלם שביקשתי להדחיק עדיין חי ונושם, עד שפעולה פשוטה, כמו להזמין בחורה לקפה או סתם לשבת בים, התחילה לדרוש הכנה מודיעינית (דרך החברות) שלא היתה מביישת סיכול ממוקד. שלא לדבר על המאמץ לחתירה לדייט שני ולקשר שיימשך יותר משבוע מבלי שאדרוך על מוקש הלכתי.

     

    אמנם עם רקע דתי וכיפה, אבל שובב לא קטן

    אני כבר לא מזכיר את הרקע הבעייתי – בחור, אמנם עם רקע דתי וכיפה, אבל שובב לא קטן עד לפני לא מעט זמן ("הכי גרוע - הוא לא שומר נגיעה!") - בא ומציע לבת מדרשה רצינית עם שרוולים ושמלה כאורך הקו הירוק לצאת לקפה. הרי ברור כשמש באמצע זמן תפילת מנחה שמשהו פה לא תקין...

     

    אז נכון, בסוף השבוע היה לי שוב דייט עם בחורה חילונית. עד עכשיו אני לא בטוח למה התחלתי איתה מלכתחילה, כנראה בגלל הקשיים, או סתם לזכר הימים הפרועים ההם. אבל די מהר הבנתי שאין לי מה לחפש איתה ושמשהו עמוק יותר השתנה בי: אין בי כוח לבחורות פרועות שיבחנו איתי את גבולות המגזר, וגם אין לי רצון להרפתקאות הבשר.

     

    אני רוצה שקט,רוגע וגם קצת מסתורין בקשר.

     

    אז מיכל היקרה, עם כל הכבוד והצער, אני רוצה שתדעי שזה לא הולך לקרות. לא בגלל שאת שלא יפה ולא בגלל שאת לא נחמדה. זה בגללי - אני פשוט דוס...

     

    האימייל של דניאל

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    כל המטרה היתה להיות באזור האסור בתירוץ כשר למהדרין
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים