סרוגה

הדבר הראשון שמכה בי הוא כמה זה קל. זאת אומרת, קל יחסית למה שחשבתי. אז נכון, אני נמצאת בתהליך ההתחזקות שלי רק שלושה ימים, לא בדיוק פרק הזמן שמסמיך אותי להתמנות לרבה הראשית החדשה של פתח-תקווה. אבל איך אומרים אצלנו בעדה? בינתיים, טפו טפו, אין תלונות, בעזרת השם.

הדבר היחיד הקשה היה הניג'וס הזה עם ברכת השחרית. מה אני אגיד לכם? לתנשמות לילה מהסוג שלי קשה אפילו להפטיר איזה "בוקר טוב" זעוף ולא מחייב לבני ביתן לפני הקפה הראשון, אז לעמוד ולקרוא 104 דפי תפילה מלאים במלים גנדרניות כמו "לבונה" ו"שכווי"?

"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם", אני מוצאת את עצמי מתנודדת כלולב מנומנם וסתור שיער מול ארון הבגדים הפתוח, "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". שזה מאוד טהור ורוחני מצידי, רק שקצת קשה לי להשתיק את הקול שרץ בערוץ השני המסחרי הראש שלי, זה שחושב "פיי, סממק, שימות התרנגול הטיפש כבר, ונוכל לשים את הקומקום".

• הטור המלא – בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות"