דתייה: לא יודעת אם בעלי מאהב מעולה או לא
לי ולשכמותי, כאשה דתית, אין את הפריוילגיה - ויש שיקפצו עכשיו ויאמרו את יכולת ההרס - להתנסות בכמה מערכות יחסים. לפי תיאורים שאני קוראת, נראה שסקאלת האפשרויות בין טוב ללא-טוב רחבה ביותר. אנשים מתארים את יחסיהם בצבעים עזים, ובתיאורים מדהימים, ואני שואלת את עצמי, האומנם?
נתחיל בניפוץ סטיגמות. אנחנו הדתיים, כמו כל בני האנוש המתהלכים על הכדור הצפוף והמקוטב הזה, גם עסוקים רבות בנושא המדובר ביותר בערוץ הזה. ביחסים. אבל בשונה מרוב הכותבים והמטקבקים המופלאים והמסורים, אצלי תהליך החוייה שונה מהקצה אל הקצה, והדוגמאות המובאות בערוץ אינן יכולות להעיד על מה שקורה אצלי. לכן אני תוהה - מה שונה? האם זה אכן שונה? האם זה משפיע על יחסיי עם בעלי היקר?
לי ולשכמותי אין את הפריוילגיה - ויש שיקפצו עכשיו ויאמרו את יכולת ההרס - להתנסות בכמה מערכות יחסים. המקסימום שאליו יכולתי להגיע בקשריי עם בן המין השני היה כמה שיחות נפש מרתקות, וגם זה במסגרת פגישה בעלת אופי מאוד ממוקד, האם מתאים או לא? ואם למי מהצדדים זה לא נראה מתאים, לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו מאז (למעשה, יש מישהו שאני מתגעגעת אליו עד היום).
אני לא חושבת שהחיבור שנוצר בין בני זוג חילוניים ובין בני זוג דתיים, ואפילו חרדיים, להוציא אי אלו זרמים הידועים בדעותיהם הקיצוניות בנושא, יש בו משהו שונה מהותית. כמו בכל זוגיות, כולנו רוצים חום ואהבה, וכימיה, ועניין וריגוש מתחדש. אין חדש ואין שונה בין כל בני האנוש.
יכול להיות שהייתי בוחרת בו
עוד מבט:
בלעדיך אני חצי בנאדם, וטוב שכך
נקודת מבט, שומרון
אותו חוט דקיק שמפריד בינינו לביניכם המזדעקים למראה זוגיות פורחת בתוך מסגרת, הוא מה שמכונה בשפתנו "הברית". ברית פירושה יצירת משהו שלם, חדש, שעשוי משני חצאים. על מנת ליצור את השלם הזה, על כל אחד מהחצאים לראות בעצמו "חצי", ולעולם לא "שלם" בפני עצמו. לוותר על ה"שלם", פירושו לוותר על ה"לבד" - וזה לא כל כך פשוט
אבל לפעמים, לאחר ריב או ויכוח חריף, אני חושבת לעצמי שאולי, אולי אילו הייתי חווה איתו מעט יותר מאשר כמה פגישות רשמיות, הייתי מכירה אותו יותר לעומק לפני ההתחייבות המחייבת. ואולי, מי יודע, היות שכבר הייתי מנוסה עם גברים, והחוייה של אינטרקציה עם גברים לא היתה זרה לי, הייתי מודעת הרבה יותר מה אכן מתאים לי, עם מה טוב לי לאורך זמן. יכול להיות שהייתי בוחרת בו, כי הוא באמת נפלא, אבל זה היה לאחר שהייתי יודעת שאין מישהו טוב ממנו בשבילי.
ועכשיו כולם יקפצו ויגידו ששיעור הגירושים אצל החילוניים בעלייה מתמדת, אם כי כמובן טענה זו מגוחכת. הרי זוגות רבים מהציבור החרדי והדתי לא מתגרשים רק מסיבות שאינן חלות על בני הציבור החילוני.
עם זאת, אני מאמינה שגם אותם החילוניים שמצאו את החלק השני שלהם בוודאות מוחלטת, לאחר חקירה ויגיעה רבה ולאחר נסיונות כושלים, אינם יותר מאושרים מהחרדים. אולי זה בשל המשפט הידוע "כגודל הציפיות כן גודל האכזבות", שכן כחניכי הסרטים ההוליוודיים, החלום ושברו אצל החילוניים חדים מיכולת ההכלה והוויתור, ואילו אצל החרדים וגם אצל דתיים רבים הציפיות יותר פשוטות והצרכים יותר קלים להשגה.
אבל העניין שאני תוהה לגביו הכי הרבה זה כמובן הנושא המדובר ביותר, התופס את הכותרות המושכות ביותר וגם כמובן את האש הטוקבקיסטית העזה ביותר - יחסי המין. מעולם לא חוויתי יחסים עם מישהו אחר. כשאני מנסה לענות לעצמי האם היחסים שלנו טובים או לא, אין לי תשובה. נכון שזה אמור להיות הרבה יותר פשוט - האם זה טוב לך או לא. אז אוקיי, זה נחמד. ואפילו מאוד. זה כיף, ואני חייבת את זה במינון גבוה. אבל לפי תיאורים שאני קוראת ותגובות שאני עוקבת אחריהן, נראה שסקאלת האפשרויות בין טוב ללא-טוב היא רחבה ביותר. אנשים מתארים את יחסיהם בצבעים עזים, ובתיאורים מדהימים, ואני שואלת את עצמי, האומנם? זה אמור להראות ולהישמע כך, או שמא כשרון העט של הכותב צייר לי את המציאות כחלום?
יכול להיות שבעלי הוא המאהב המופלא ביותר שיכול להיות, או שאולי הוא רק בינוני פלוס-מינוס?
ומה אני?
טוב, נראה שאם לא יקרה משהו דרמטי, אני לא אדע לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
