"חבר'ה, אני צריך אתכם דחוף בפאב", אמר
אהוד "אוחיון" אייזנברג, להלן אייזיק, יושב באמצע הבר ומילל. אני משמאלו ומימינו רועי, שמלבד חיבוק כשהגיע עסוק בלזרוק שטרות על הברמן ולדאוג לנחמה נוזלית בלתי פוסקת. סיפור
אז ככה, בשנייה, בעקבות טלפון שלא לקח יותר משלוש שניות "אני צריך אתכם, בפאב", אני שוב מוצא את עצמי באותו פאב מוכר, עם אותו הריח ועם אותם הפרצופים שליוו אותי כמה וכמה שנים, ממיטב שנות נעוריי, ובעצם עד היום, מידי פעם.
"נו אייזיק, תפסיק להיות תינוק. דבּר. מה קרה?" שמתי יד על כתפו והתחלתי לתקוע לו אצבעות מתחת לצלעות. הוא קפץ. "מה, אתה בגנון??? סססאמק!"
אני יושב לשמאלו של חבר טוב משכבר הימים, וכל מה שאני שומע זה "אני לא מאמין שהיא עזבה אותי" ומשיכות אף, בכל פעם שעוד צ'ייסר של שקר כלשהו נטרק הפוך על הבר.
רגע, אבל כדאי שאתן הקדמה קצרה. מכירים את השיר "היינו שישה" של שלמה? אז גם אנחנו היינו פעם שישה, רק נשארנו שלושה, לא אחד. אחד נעלם בברזיל באיזה יער גשם שאליו החליט לצאת לבד. אחד מאושפז בעקבות התקף פסיכוטי קשה משימוש אינטנסיבי בסמים ומארח לעצמו לחברה. אחד עבר להולנד כי שם זה חוקי. אחד החליט לעשות כסף, אז הפך להייטקיסט מצליח. אחד, אני, לומד וחי תחת אורות פלורסנט במעבדה. ואחד, ממש כמו בשיר, נוקב מכדור 9 מ"מ פעם אחת בחייו, וכשמשחקים כדורסל אפשר לראות את הצלקות ברור כשמש. אתם מבינים, לאייזיק המנוקב יש משפחה. לא משפחה כמו שלי ושלך, אלא משפחה בה כל מאות החברים הם בני דודים ואחים. אין אמא, אבא, סבתא או סבא. בכלל, אין אילן יוחסין ברור. אבל מה שברור זה רמת האמון שיש ביניהם.
אז אהוד "אוחיון" אייזנברג, להלן אייזיק, יושב באמצע הבר ומילל. אני משמאלו ומימינו יושב רועי, שכל מה שעשה עד עכשיו מלבד חיבוק כשהגיע היה לזרוק שטרות על הברמן ולדאוג לנחמה נוזלית שלא נפסקת לרגע לבחור, שרוטט כמו מכשיר חשמלי מאוד מסויים כבר שעתיים.
עוד מבט:
מתי יבינו שלב שבור זה מחלה קשה?
גיל לוי
זה סיפור על בחור שאהב בחורה, ופתאום הלב שלו חטף בעיטה אדירה. הלוואי והייתי סתם מתבונן מהצד. הסיפור הזה הוא שלי, אחד לאחד. אז חשבתי להכריז על יום מיוחד
רכנתי על הבר ופניתי לרועי: "תגיד, רועי'קה, לאשכנזים מותר לומר סססאמק?"
רועי הסתכל על אייזיק וקימט את מצחו, "לא נראה לי, לאשכנזים יש מונופול על געוואלד".
סוף סוף חיוך בזוית הפה של היללן.
"בכלל", רועי החליט להציק למפלצת, "איזה מין בן אדם מעברת את שם המשפחה שלו מאייזנברג לאוחיון?"
אייזיק הסתובב אליו עם כוס ההוגארדן הכבדה בידו. "אתה היית מפחד אם אייזנברג היה מבקר אצלך בשלוש בבוקר, או אוחיון?"
רועי רכן על הבר לעברי. "תראה, אפילו הבירה שלו של אשכנזים".
צחקתי בקול רם. רק כדי לעצבן.
"טוב טוב!" אייזיק הטיח את הכוס בשולחן וניגב את הדמעות שוויתר כבר על הניסיון להסתירן. "אז ככה, בן אדם. שלוש שנים שאני עם דניאל. אני אוהב אותה. אתם יודעים את זה. ופתאום, ככה סתם, היא החליטה שלא מתאים לה לצאת עם בחור במקצוע שלי. ואני לא מבין את זה, אף פעם לא הבאתי את העבודה הביתה! אני תמיד מטפל בכל דבר שהיא רוצה או צריכה, היא מממשת את עצמה בלימודים וחוגים. אני לא מבין את זה!" והטיח עוד צ'ייסר ריק על הבר. מבט אחד והחלפת שטר זריזה בין רועי ואלכס הברמן ועוד סדרה של צ'ייסרים ובירות פוזרו אקראית על הבר. הפעם שלושתנו הורדנו צ'ייסר.
"אתה יודע" התחלתי ועצרתי לרגע כדי שטעם הלוואי יעבור, "אצלך העבודה לפעמים מביאה את עצמה הביתה. אולי מזה היא מפחדת".
"מה פתאום", אמר אייזיק. "היא איתי כבר שלוש שנים. היא לא מפחדת מכלום. היא נמרה. אתה צריך לראות אותה יורה במטווח". לרגע הפכו עיניו לחולמניות. הבחור מאוהב למוות. "שלוש שנים, בן אדם". הוא עצר, הרים גבה והוסיף "טוב, אמנם היא היתה קשורה במיטה במרתף רוב הזמן...".
חייכתי, הומור עצמי, זה כבר סימן ש- 50 הליטר של האלכוהול מהשעתיים האחרונות עושים את העבודה.
בחורה נאה ומצוחצחת למראה, שקלטה את הסלב שישב על הבר, ניגשה אליו בדרכה לשירותים כביכול. נגיעה קלה על כתפו, ובנימת התרגשות אמרה "אתה אהוד אוחיון, נכון? ראיתי את הכתבה עליך ביום שישי".
אייזיק סובב את ראשו אליה מבין כתפיו האימתניות, ובשבריר שנייה נמחקה כל הבעה מפניו. הבחורה, שפתאום הבינה למי היא פנתה, נמתחה במקומה, בעתה הופיעה על פניה והיא התחילה לגמגם "אההה... רק... חברות שלי..." הצביעה על השולחן המרוחק בפינה, "אההה... המממ, בדרך לשירותים", הצליחה לפלוט וניסתה לרוץ עם העקבים הגבוהים לעבר השירותים.
אייזיק חייך חיוך מרוצה, תוך כדי נענוע ראש. "בחורות, הא? תמיד נמשכות לבחורים רעים. בגלל זה אתה לבד, אייל".
עצרתי את כוסי בדרך לפה, והרמתי גבה. הסתכלתי על רועי. הוא נתן לי מבט של 'מה לעשות' עם הנהון קל. "לי יש כסף בתור תירוץ", זרק לעברי. שקעתי בתוך הכסא, מבואס. הבחורה עברה על פנינו עם מבט חושש בחזרה לשולחן שלה.
אייזיק בהה בכוסו והתחיל לדמוע שוב.
"אוווו לא! לא מוכן! אתה לא נכנס שוב לרגרסיה. מה אם עוקבים אחריך עכשיו? מה אם מצלמים אותך? איך זה יראה אם יש תמונה של אהוד הבכיין בתיק שלך?"
הוא נאנח וניגב את אפו. "אל תדאג, הורידו את המעקב עלי לחודשיים הקרובים, ובתיק שלי יש כבר יותר מדי תמונות, גם בשלך".
"בשלי?" נזעקתי.
"כן, מה נראה לך שאתה חבר של אהוד אוחיון ולא יהיה לך תיק? אל תדאג, אתה חשוד רק בסחר בסמים קלים. שנתיים-שלוש מקסימום".
"מה??? למה שיחשבו את זה? אלוהים ישמור!".
"סתם אחי, צוחקים איתך. אין לך בתיק חשד לכלום, אבל הרבה תמונות יפות. יש לי את התיקים של כולנו. מצחיק מה שכסף יכול לקנות".
"אפילו אהבה?" זרק רועי ורוקן צ'ייסר של וויסקי. סנטרו של אייזיק התחיל לרעוד, והוא שוב התחיל לרטוט ולמרר בבכי. "לא, אהבה לא".
"אייזיק! מה יהיה? נמאס כבר! בחור בצורת מקרר של 2 מטר מרובע רועד כמו ויברטור עם חמש מהירויות! מה יהיה?" ניסיתי את שיטת ה'אהבה הקשה'.
הוא התעשת, ניגב את פניו וקינח את אפו עם מטלית שסחב מכתפו של אלכס הברמן בעוד אלכס מסתכל בבעתה על המטלית שהוחזרה בטבעיות לכתפו.
"יאללה חברים, יש שם בפינה שלוש בחורות מצודדות שרק מחכות לבחורים גדולים ורעים שיקחו להן את התמימות".
הוא קם, יישר את חולצתו, זרק את שיערו אחורה, לפת את כוס הבירה שלו ביד אחת ושלוש כוסות שוט בידו השנייה וזרק לעבר רועי "אולי אפילו נצליח למכור את אייל בתור בחור גדול ורע".
רועי גיחך "הוא אמר מצודדות... אוחיון עאלק", והוציא לשון מתלוצצת לעברי, לקח את כוס הבירה שלו ועוד שלושה צ'ייסרים והלך בשמחה אחרי אייזיק.
לקחתי את כוס הבירה שלי והתחלתי לצעוד לעבר הפינה, תוהה לעצמי. לא משנה אם את 1.50 מ' גובה, 48 ק"ג, עם משקפיים וקוקיות, את עדיין יכולה לגרום לבחור מגודל, שבכל רגע נורמלי מטיל את חיתתו על כל משטרת מחוז מרכז, לבכות.
* הסיפור פיקטיבי, הדמויות אמיתיות. שום מטליות לא נפגעו במהלך כתיבת הכתבה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
