טריפ פולני

אחרי ששנת פולין בישראל התפוגגה לה, עם זכרונות מכמה ערבי קולנוע אקסלוסיביים ואי אילו קוקטיילים חצי מעונבים, היא הותירה על מדפי הספרים כמה פולנים אנונימיים, מכווצים, סובלים בחושך, שהקהל הישראלי לא כל כך ניאות לקנות, שיעלו עובש מן הסתם, עד שאיזה מבצע יגאל אותם לרגע מייסוריהם.

פולין. יופי, עליבות, שממה וקסם (צילום: אהוד קינן)

מובן שאי אפשר להכליל, כי אמנם רוב הסופרים הם מודרניים (לא בחרו, למשל, לתרגם שוב את ברונו שולץ המופלא, יז'י קושינסקי או סטניסלב לם), אבל בעיקר היתה תחושה שזה סוג של טרנד מו"לי יותר מהלך רוח משמעותי תרבותי: כמה הוצאות גילו את המחצב הספרותי של פולין ביריד של פרנקפורט או משהו, והחליטו לעשות ניסויים איך זה יעבוד על הצרכן הישראלי.

הצרכן הישראלי לא יצא מגדרו. בכלל, הוא לא יוצא מגדרו, אלא אם "גדרו" כלול בשלושה כותרים במאה. על כן, הוא לא ממש יתרגש גם בגלל "דוקלה" של אנדז'י סטאשיוק, שיוצא עכשיו, כי לא מדובר בספר קל, בידורי, עם איזה סיפור סוחף-קולח. "לא תהיה עלילה עם התחלה מבטיחה וסוף מעורר תקווה", כותב סטאשיוק בפתיחה, ואף טורח לחזור על המנטרה, להתעקש בכל מחיר לקיים את הבטחתו.

שוליים אסתטיים

למרות זאת, זה מסוג הספרים ששווה להתעקש עליהם. אין כאלה הרבה במחזור הדם שלנו. רומנים סטנדרטיים, טובים יותר או פחות, מספקים לכאורה את צרכי הקריאה שלנו, ואם יש משהו שהוא סוחף וקולח, זה בעיקר המיינסטרים הזה שאנו חיים בו, שהשוליים שלו התכווצו לגמרי. לא מדובר דווקא בשוליים בועטים, אנטי ממסדיים, ביריקות פיוטיות לפרצוף (למרות שלא היה מזיק לנו כמה). מדובר בשוליים אסתטיים בלבד. מדובר פשוט בלעשות משהו קצת אחרת, קצת בצד, קצת לא כמו כולם. כמו דוקלה.

אז מה בעצם יש כאן? קודם כל, זו פרוזה מיוחדת, פיוטית וקסומה, שאמנם נגועה פה ושם בביטויים מעט בנאליים, אך ברובה היא עוצמתית ועמוסת דימויים. הספר נפתח כך: "בארבע לפנות בוקר הלילה מפנה אט אט את אחוריו השחורים כמו זללן בלתי נלאה הקם מעם השולחן והולך לישון. האוויר זורם בדרכי האספלט כמו דיו קר, נקווה ונקרש באגמים שחורים". וכך זה גם ממשיך. 

כאמור, עלילה אין כאן. מה שיש הוא טריפ בהווה ובעבר של המחבר לעיירת הולדתו דוקלה, וזה מה שהוא כותב עליה בעמוד 46: "בכל תחנה התמעטה דוקלה, הלכה והחווירה, איבדה את בהירותה כאילו היתה חלום שלאחר היקיצה, המותיר רק קווי מיתאר עמומים. הסיפור הזה, שאני חוזר עליו ככלות עשרים שנה, מכיל את כל היסודות הבסיסיים שטבעם אינו משתנה למרות מערבולת הזמן המציבה אותם בתבניות שונות. כמו מים, מלח ומתכות הם יוצרים צורות שונות כדי להציל אותנו מפני השעמום. מן החלקיקים האלה מורכבת דוקלה". 

התפוררות זה דבר יפה

דוקלה של סטאשיוק היא אחד החורים הפיוטיים ביותר שנראו בספרות בזמן האחרון; יש תחושה שהכל מתפורר בה, אבל עקב היכולת התיאורית יוצאת הדופן - ההתפוררות היא סוג של קסם איטי, שנמשך עשרים שנה. הוא מתאר כל עץ, כל עלה, כל חומר מתכלה או קיים. הוא מתאר כל פיסת אבק, וכמעט כל מחשבה שעוברת לו בראש. אפשר לראות בפרוזה שלו סוג של שירה בתנועה, שדרך ההתבוננות בשקיעה של דוקלה הכל נטמע בתוכה; הזמן, החיים, המוות.

הנוכחות של דמויות המשנה היא קלושה. הוא קורא להן ו' או ר', הוא נותן להן מעמד שווה לזה של משב

רוח או מכונית מקרטעת, או כרזה מערבית. הן חלק מאותו חלום-מציאות בו הכל מתערבב בהכל, במין אנרגיה שמזכירה את "חנויות קינמון - בית המרפא בסימן שעון החול" של ברונו שולץ וגם את "ימים קרועים" של ישראל ברמה. 

גם אם השוואה בין סופרים היא משהו שטחי בהגדרתו, יש משהו זהה בסוג חוויית הקריאה, ובתחושה שהמילים האלו מותירות בקורא, כאילו נכנסת לתוך עולם מלא יופי מילולי. זה, בעצם, עולם שבמובן הפיזי הוא העליבות בהתגלמותה, אבל אתה לא יכול להניח לו, אתה נמשך פנימה, לתוך הישימון המופלא.

זה מסוג הספרים שקל מאוד ללהג עליהם, להתפעל, ובעיקר להביא ציטטות (מספר הציטוטים הנפלאים הוא כמעט זהה למספר העמודים בספר. משימה בלתי אפשרית), אבל הכי טוב יהיה פשוט לקרוא אותו, ולהבין מראש שכמו בעיירה, גם בספר הזה, שום דבר לא קורה, וזה כל היופי.

דוקלה, מאת אנדז'י סטאשיוק, מפולנית: מירי פז, הוצאת מודן, 196 עמ'