מעיין קרת על קטיפה כחולה וראשיתה של אהבה

בגדים הם לפעמים יותר מסך התפרים שמרכיבים אותם. הם חלומות וזיכרונות מהדברים שעשינו כשלבשנו אותם. במדור החדש שלנו מפורסמות חולקות איתנו סיפורים מהארון

יעל קייםפורסם: 22.09.09 , 11:08

באותה תקופה גרתי בפריז ועבדתי כדוגמנית. הייתי בת 22 וחזרתי לארץ לביקור קצר, לרגל חתונה של קרובת משפחה. את יואב (גורפינקל), פגשתי בביקור קודם בארץ, כמה חודשים קודם לכן. לא קרה בינינו כלום אבל שמרנו על קשר- הוא היה שולח לי מכתבים לפריז למרות שידע שיש לי חבר. היה לי ברור שגם בביקור הזה ניפגש.

לחתונה לבשתי את שמלת הקטיפה הכחולה שלי. רכשתי אותה בחנות מעצבים בניו יורק- שמלת כתפיות ארוכה שנופלת על הגוף עם שסע קטן מאחור. יש בה משהו זוהר וחגיגי ועם זאת היא מאוד נוחה ונשית. אחרי החתונה קפצתי לפגוש את יואב. הייתי עייפה והעדפתי להיפגש אצלו במקום לשבת באיזה פאב מעושן ומחניק. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי אצלו. הדירה שלו – עם העיתונים וסרטי הדי.וי.די המפוזרים בסלון, פינת המחשב הקטנה והתמונות שמודבקות ישירות על הקיר ללא מסגרת – הרגישה לי מאוד סטודנטיאלית.

בעוד יואב מכין לי תה צמחים המשכתי להתבונן בחלל החדש. אפשר ללמוד הרבה על מישהו רק משיטוט בדירתו. היה הרבה מהמשותף בדיסקים ובספרים שהיו לו. ואת הספרים על הכוננית שלא הכרתי התחשק לי להכיר. כשיואב חזר עם התה אני כבר אחזתי ביד את בקבוק המשקה האהוב עלי – קמפרי. מסתבר שהוא אהוב גם עליו. ככה ישבנו על הספה בין עיתונים, אוחזים כוסות קמפרי ותה צמחים.

בבוקר יואב ליווה אותי בחזרה למלון. נאלצתי ללבוש את שמלת הקטיפה מאמש, שבאור הבוקר הרגישה לי "יותר מדי". יואב לידי, סוחב אופניים, הלך עם שורטס ונעלי ספורט – מנהג שלו שפשוט היה משגע אותי, אבל אז עוד לא יכולתי להגיד כלום, כי רק הכרנו. ההליכה ההיא נחרטה חזק בזיכרוני – המבוכה מהשמלה שלא התאימה לבוקר יום חול ברחוב אושיסקין בתל אביב, המבוכה מההליכה המשותפת, כששנינו זה לצד זה, לבושים בצורה שונה כל כך.

זה רק הדגיש את השוני בעולמות מהם אנחנו באים, אני שמסתובבת בעולם ומצטלמת להפקות אופנה יוקרתיות, לעומתו, תל-אביבי כזה שנוסע לכל מקום על אופניים וגר ליד ההורים. מהחבר הצרפתי נפרדתי ברגע שחזרתי לפריז. החלטתי גם לחזור לגור בארץ. יואב ואני עדיין ביחד, גרים בתל-אביב ומגדלים את שני הילדים שלנו, מאור ומיכה.

את שמלת הקטיפה הכחולה לא לבשתי כבר כמה שנים, הסגנון שלי השתנה והיא כבר לא מתאימה לי. מדי פעם אני עושה סדר בארון ומוסרת בגדים שאני כבר לא לובשת. בכל פעם כזו אני מסתכלת עליה, מתלבטת, אבל מחזירה אותה למשמרת עמוק בתוך הארון.