יש חיים על האי

סטופ דה פְּרֶס! קוראים יקרים, סימני אסטרטגיה אשכרה נמצאו בפיליפינים! ליאורה פייק-אמא הצליחה לקמבן את ריקי החוצה, והיא אפילו לא עשתה את זה עם הגב לקיר! היא עשתה מהלך אסטרטגי במחשבה קדימה, בזמן שריקי עמלה על אסטרטגיה חדשה בצמות סיניות.

אין מה לומר, ליאורה שיחקה אותה. זה שאנחנו מתרגשים עד דמעות בכל פעם שמישהו מצליח לארגן לובי ולעשות מהלך אסטרטגי אומר שעוד יש לפנינו דרך ארוכה, אבל כשמגיע אז מגיע. הטיעון הכי שחוק בהיסטוריה של הסדרה ("באתי כדי להראות לילדים שלי שאסור לוותר") התאים לקריספל כמו העכוז שלי לשקעים בכורסא, נשמתו זעקה (לא שזה קשה, זאתי מראים לה אצבע והיא זועקת) ויעקב השתכנע שהיעוד שלו זה להישאר ולתמוך בשבט בשיטה הטובה ביותר: להחליש אותו.

שקועים בבוץ. לפחות יצא מזה משהו טוב (צילום: גיא קרן)

הטעות היחידה של ליאורה היתה שיר הערש שהיא שרה לריקי, מהסיבה הפשוטה שאת ריקי לא היה צריך להרדים. ריקי ממילא שהתה בתרדמת עמוקה, וליאורה שיקרה שקר לא מחויב המציאות. לא שיש בעיה עם שקרים, זה האורז והשבלולים של הסדרה הזאת, אבל השקר הזה עלול היה להעיר את ריקי, שאם היתה טיפה'לה ערנית היתה לוקחת את עצמה הצידה ושואלת את עצמה מה פתאום אויבת הנפש שלה מגיעה לתאם איתה משהו שכבר סוכם ממילא קבל עם וריבונו של עולם.

אבל זה עבד. ליאורה עשתה עבודה טובה על השטח (פאק, אפילו אותי היא שיכנעה שצריך להיפטר מריקי) וריקי לא חשדה. אלמלא אינה הנבונה (הרבה יותר נבונה מהקרדיט שנתתי לה בהתחלה), ששמה לב שליאורה מפרפרת בין כולם מהבוקר, היינו מקבלים במועצת השבט בליינד סייד מהגיהנום. כלומר, אם זוארץ לא היה מבצע שחיטה כשרה לפני ההצבעה.

למרות שריקי היתה מעריצה שרופה של טל אנגלדר, בסופו של דבר ההדחה שלה טובה גם לו. הבחור גם ככה מועמד בולט להדחה מהרגע שהבנדנות של האיחוד ייצאו מהניילונים, וריקי כיוונה עליו זרקור שלא בטובתו והצליחה לגרום לאנשים להתחמם עליו. בקיצור, הדחתה של ריקי היא מתנת החג המושלמת לכל הנוגעים בדבר - גם למצורעי האי הנעלם, שבינתיים מסתמן כפרק השבועי המוצלח ביותר.

תכירו: זיו הרגיש

המשחק נכון לעכשיו (או כמו שליעד אוהבת להגיד, "כרגע לעת עתה") הולך ומתבהר. נכון שעדיין יש נעלמים רבים (תום קפוארה, אוהד ושליש משבט קראו בערך), אבל בכל פרק אנחנו עורכים היכרות עם שחקן חדש. הפעם למדנו להכיר את זיו, בחור רגיש, עם תבונה מפתיעה בנפש האדם, לא מתבייש לבכות כשצריך, מאוד פרו-נשים, מוכן להקריב את עצמו בשביל השבט גם אם זה אומר לנשום בוץ.

זיו. מתפרק בחינניות (צילום: עידו לביא)

תכל'ס, משימת הבוץ הארוכה והמתישה אמנם נתנה עבודה בעיקר במריחת הפרק ובסיפוק הטסטוסטרונים, אבל צריך להודות שזיו ניצח אותה עבור השבט. בכלל העריכה הוציאה אותו הפעם הרבה יותר אנושי. אולי כיוון שלא היה צורך לערוך אותו מגעיל כי קראו לא הלך למועצה והוא לא מועמד להדחה, אולי כי לא רצו להביא את הסעיף יותר מידי לצופים. כי כמו שזה נראה כרגע, זיו פה כדי להישאר.

ככה זה הרבה יותר נסבל, כי כמו שאפשר היה לראות הפעם, זיו והאלטר אגו שלו שי מספקים גם הרבה אנקדוטות קומיות במשחק. שי וזיו פוסעים במעלה הגבעה כשבדרך מלווה אותם מוזיקה הוליוודית כאילו הם מינימום כובשים את הבופור, זיו צועק לשמיים שהוא אוהב את אשתו (מכינים את הקרקע לפגישה מרגשת ביניהם כשהיא תגיע לפיליפינים), חיבוק הומו-ארוטי בינו לבין שי, ושיא הסצנה - שי מכריז על הגבעה כעל שטח ההתפרקות של שניהם, כי "אי אפשר לראות את המנהלים בוכים", וזיו, מתוך תודעת ועד העובדים של חברת חשמל שלו, משלים אותו ב"זה מקרין חולשה לעובדים". קאט. יש לנו את זה. במשרד לא היו עושים את זה יותר טוב.

היו שם את כל החומרים לדרמה מרגשת באמת: חברות, התפרקות, געגוע, בכי. אבל כשמאביסים אותך קיטש בכפית, קל מאוד לעבור את הגבול בין מרגש למגוחך,

ואת שדה המוקשים שמעבר לגבול הזה אני לא מאחלת לאף עורך.

ועוד שתי מילים להפקה: נחמד דווקא הטיפול החדש בשרשרת החסינות. כלומר, להכניס עוד דילמות מוסריות זה רעיון מעולה, אבל כיוון שהפעם לא דובר במהלך חסוי – אי אפשר להסתיר את השימוש בשרשרת – לקחת אותה זה שווה ערך להדחה עצמית, ואתה צריך להיות ממש אדיוט (או קריספל) כדי להדיח את עצמך. עוד קצת ויש לכם את זה. שנה טובה.

בקטנה

• נוכחות: "אני חונקת משמע אני קיימת" (שמו של הפרק החדש בספר של הדס)
• הסחת דעת: "אם היו לי גרעינים ובירה הייתי שוכח שאני בהישרדות" (אוהד נהנה מהבוץ)
• תחיית המתים: "בשארית כוחותי קמתי מהקבר" (זיו רוח הרפאים מציל את השבט)
• "בבתי ספר של הישרדות מלמדים עליו" (טל מקים מערכת חינוך שכוללת את מורשת רופרט)
• שואה: "להשיג את הדגל זה כמו לצעוד במצעד החיים ולהניף את דגל ישראל" (מיטל לא יוצאת מפרופורציות בכלל)
• "על מה נדיח את ריקי? על זה שהיא סבבה?" (ריקי עוצמת עיניים. לילה טוב ריקי)