אין אליפות
העונה השלישית של "האלופה" הקצינה את הקו המחוספס והפכה ללא ידידותית למשתמש, ובעיקר למי שלא צפו בעונות הקודמות. נמרוד דביר לא התחבר לביזנס של שלייפר ופדידה
למרות השם שבבסיסו הוא נשי, "האלופה" היתה מאז ומעולם טלנובלה של גברים. או יותר נכון, גב-גברים, אם שופטים לפי הניחוח המצ'ואיסטי-בית"ריסטי שעלה ממנה לאורך שתי עונותיה הקודמות. הסדרה שעוסקת בחייהם הסוערים של שחקני נבחרת הכדורגל הפיקטיבית "הכוח ירושלים", תמיד היתה יותר מחוספסת ומצ'ואיסטית מחברותיה לז'אנר.
פדידה (לוי) ושלייפר (שכטר). טלנובלה לגברים מנוסים (צילום: אוהד רומנו)
הגברים היו ערסים בדרגות שונות, הנשים מוקצנות לרוב ונעו בין היסטריה לאנמיות, קווי העלילה היו אלימים וגם הבילויים היו אפופים אדי וויסקי וניחוח זיעה חמוצה. זה אולי הפך אותה לקיצונית וקוצנית, אבל גם הרתיע צופים שאוהבים את הטלנולבלות שלהם רכות יותר, כמו החתום מעלה. ועדיין, העונה הראשונה נחשבה להצלחה מסחררת, והשנייה, למרות שזכתה לביקורות מעורבות, משכה קהל אף היא, מספיק למען יצירת עונה שלישית, באיחור משמעותי.
כבר מהפרומו לעונה החדשה, שפרק הפתיחה שלה שודר אמש (א') ב-HOT הבנו שהעסק לא הולך לחטוף זריקת הרגעה בקרוב.
סער פדידה (יהודה לוי בתפקיד שמייתג אותו סופית כערס-החייכן-הלאומי) ותום שלייפר (עפר שכטר, על תקן החנון שלא ברור מה הוא עושה בכדורגל) משחקים משחק רכב מסוכן בו הם דוהרים זה אל עבר זה במכוניות וינטאג' עד ההתנגשות הבלתי נמנעת.
הנשים שלצדן, ליאן פדידה (עדי הימלבלוי) ודריה זליג (ורד פלדמן) מתפקדות על תקן נערות פין-אפ שמעודדות בעודן אוחזות בצעיף. הכוונה כאן היתה למעשה להתניע את הקו שמוביל את העונה השלישית, שזכתה לשם "האלופה - המשחק האחרון": זוזו הצידה כולם, הפעם ההתמקדות היא בשני האלפא-גברים שמובילים את המשחק.
העונה החדשה, כך מבטיחים לנו, הולכת להיות קרב תרנגולים בין הדמויות של סער ותום. סער, שנסע לכבוש את העולם במדי מנצ'סטר יונייטד, מואשם בשימוש בסטרואידים וחוזר לארץ. תום יורש מיליונים אחרי מות סבו והשניים רוכשים את "הכוח ירושלים" ומנהיגים אותה לגמר ליגת האלופות. בדרך הם מתקוטטים על אהבתה של ליאן, על השליטה בקבוצה, מגלים סודות טראגיים מהעבר של שניהם ובקיצור עושים את האלקסיס וקריסטל, רק עם זיפים ומדי כדורגל.
כבר בפרק הראשון זכינו לראות את הפוקוס על השניים, עם התמקדות בעלייתו ונפילתו של סער במנצ'סטר ומצבו המעורער של תום. למרות שברור מי בעל הבית בעלילה, הופצצנו באינסוף דמויות משנה: מאיה דגן על תקן כתבת ספורט סטייל אופירה אסייג, מאיה שואף בתור תיכוניסטית פרועה (בכל זאת, בשביל הילדים), הילה אלפרט על תקן הביץ' מהגיהנום, אלון אבוטבול הקשוח ואסי ישראלוף ואגם רודברג בתור זוג דתי. והיה אפילו תפקיד לאבי ביטר, ששוב הוכיח שמריל סטריפ לא צריכה לחשוש למקומה.
למרות שהיה מושקע ביותר, כולל צילומי נוף בחו"ל ואורך כפול, הפרק הראשון לא בישר טובות לגבי ההמשך: הקו המחוספס של שתי העונות הקודמות נמשך ואף הקצין. ערבוב העסקים והכדורגל נעשה במינון כבד, כולל טורים גבוהים מכל העוסקים בדבר.
גם הצילום היה קשה במכוון, צבוע בצבעים כבדים ונעדר את צבעוניות הסוכריה המקובלת בז'אנר. חוויית הצפייה הרגישה כמעט כאילו עוד רגע מחטיפים לך מכות: הכל קשוח, מנוכר, לא ידידותי למשתמש.
בנוסף, אנשים שלא מכירים את הנפשות הפועלות יתקשו להכנס לסוד העניינים. למרות שלכאורה מתחיל כאן סיפור חדש, הפרק ששודר אמש לא היווה אקספוזיציה של ממש ולא הרגיש כמו התחלה של משהו טרי, אלא יותר כמו חימום של שאריות. קשה לחשוב על צופים שיפלו לסדרה בעקבות צפייה מפרק זה בלבד, ועל כך נקודת גנאי לכותבים.
והגרוע מכל - שום דבר מהפרק לא חדר לעומק. מעל הכל ריחפה עננת "חפיף", אם זה במשחק הלא מלוטש (בעיקר אלפרט ודגן, דווקא מוערכות בשגרה, שאכזבו), הלוקיישנים הלא מושלמים והדיאלוגים הלא מושחזים דיו, בוודאי לא לפרק הראשון. לעומת הרף שהציבה "חשופים", בעיקר בגזרת העלילה, ל"אלופה" יש נעליים גדולות להכנס אליהן.
ובכל זאת, קצת אור: מכל השחקנים, בפרק הפתיחה גנבה את ההצגה דווקא עדי הימלבלוי, שנראה כאילו סוף סוף הבשילה לכדי כוכבת טלנובלה אמיתית. הימלבלוי, על תקן האישה התומכת, ניפקה ים של פאתוס ודרמה בעטיפת בלונד, איזון מושלם למהומה שהתחוללה סביבה.
למרות הכוונות הטובות, נראה כאילו "האלופה" תמשיך להיות עסק למכורים שחייבים דרמה ישראלית לסגור איתה את היום. ועדיין, בהעדר טלנובלה ראויה אחרת בשטח, נצפה לעלילות מעט יותר סוחפות וקו מתון יותר. כי מה כבר ביקשנו? קצת כיף, לא אלימות במגרש.
