על רווקות מבוזבזת

ככל שמועד הגעתה לעולם של הנסיכה לבית בכּר-חליחל מתקרב, כך מתגברת התחושה שטעיתי, ובגדול. החדר כבר מוכן, נשות המשפחה משני עברי המתרס עסוקות באיסוף ושליחת מטלטלי התינוקות שבגרו, לצד משלוח לינקים חינוכיים אודות הדרך להלביש-להניק-לנער-לרחוץ-להאכיל-לשאת-לבדר את הנסיכה ולצלוח לילות לבנים בלוויית צעקותיה הנחושות.

טעיתי, ועל זה לא אסלח לעצמי - על שחיכיתי עד כה. שנתי ה-35 הגיעה לקצה לפני חודשיים, ושנות ה-40 מתרגשות ובאות. אל מול הזדקנותי הבלתי נמנעת, נראית לי שַדַא (דוּשַא), בתי הבכורה, כאות עלבון צורם: זקנתַ ולא ילדתַ (עד כה)! וכי מה הטעם בחייך? עוד ספר? עוד מחזה? עוד משחק שש-בש? אני יושב ומהרהר בעתידה של בכורתי המקסימה, על פי התצלומים התוך-רחמיים, ומכּה על חטא; אבי כבר נשא בידיו את אחותי הבכורה בהיותו בן 23, כשאמי בת 19. אני התפרצתי לעולם כשהוא בן 25 בלבד!

לעומתו, אם זכרוני אינו מטעה אותי, בגיל 25 נהגתי להתעורר ליד חוף או גן ציבורי לאחר ליל שכרות ושחיתות מוסרית, ודאגתי היחידה סבה באותם ימים סביב השאלה: האם מנצחים את החמרמורת (האנג-אובר) בשתיית אלכוהול על הבוקר, או דווקא בהקאה נמרצת?

ממקום מושבי היום במרפסת העכואית הצנועה אל מול נוף אורבני משמים, אני לא סולח לעצמי על השנים הארוכות שבהן סירבתי להביא ילדים לעולם. הסיבות היו פילוסופיות אקזסטנציאליות: מה יהיה גורלם של ילדי בעולם אכזר, רווי שנאה, צמא, רעב ומלא בטלנובלות וסדרות ערביות סוחטות דמעות (ופרסומות)?

אני גם לא סולח לעצמי שהגעתי עד הלום כשהחנוניות שלי שוברת שיאים. מהגבר הערבי המזרחי המלא בגאוות איבר מינו ובני מינו, לא נשאר זכר. כבר מזמן התחברתי לצד הנשי שלי, גיליתי את הפימיניזם וזכויות הנשים, את הצדק החברתי, את הליברליות והפתיחות. בקיצור, נהייתי לפלף אותנטי. על זה אני מצטער עכשיו, כי לילות של יקיצה ממתינים לי מעבר לפינה, במקום שאשן להנאתי כיאה לגבר אמיתי (אני מביא אוכל וטיטולים בבית הזה!). תודתי לאלים נתונה על כי אני חי רחוק מבית המשפחה ואבי לא יצטרך לצפות בחרפת בנו בכורו בוקר וערב.

אני מחכה לדושא ולבי נכמר. האף שלה דומה לשלי, הראש, העיניים, הנחישות, ההתמכרות לסיגריות בגיל צעיר. הכל שלי. אני מעיין בתמונותיה האסופות בקלסר עבה (מעשה ידי אמה, אלא מה), ומהרהר אם אי פעם תסלח לי בתי על הדיחוי הנפשע. אני אפילו מעז לחשוב על הרגע שיגיע כשימלאו לה 15, ואני אהיה שרוע בבית חולים, מזוהם בשפעת הפילים, בין חיים למוות, כורע תחת נטל גופי בן ה-50, סובל מהתקף לב (רץ במשפחה) או סרטן (רץ בכפר) או אירוע מוחי (רץ במדינה). האם היא תסלח לי על שעליה להתחיל להתרגל בגיל כל כך צעיר לחיות בלי אבא או לכל היותר עם חצי-אבא?

בינתיים אני נכנס כל חצי שעה לחדרהּ המיועד, בודק סדינים, מעביר מטלית רכה על השידה, מנסה להבין את פשר הבדים הצבעוניים הגמדיים המסודרים למשעי בארון. דמעה עיקשת אורבת בזווית העין, אך היא מתחלפת מיד בשמחה: איך הצלחנו להשיג חדר שינה קומפלט, ב-6,000 בלבד!

עלא חליחל, סופר