הדרך ממגנצא לבית השיטה
"מרחק הסטורי קיצוני מפריד בין ימי מגנצא בהם היינו נתונים לחסדי ההגמון, לימי הדין תשל"ד בהם יצאו בחורינו כחיילי מגן להגנת מדינה יהודית ריבונית, מחרפים נפשם להגנת המולדת". מאיר בן מאיר בין מגנצא לבית השיטה
מרחק גאוגרפי עצום של אלפי קילומטרים מפריד בין מגנצא, מיינץ, שבגרמניה, לקיבוץ בית השיטה למרגלות הגלבוע. כמעט אלף שנים כרונולוגיות מבדילות בין מסירות נפשו של רבי אמנון ממגנצה, מחבר הפיוט "ונתנה תוקף", לגבורתם ועוז רוחם של 11 חללי מלחמת יום הכיפורים בני הקיבוץ בעמק חרוד. אבל כוחו של ניגון מרומם אחד, עוצמתו של לחן נפלא של יאיר רוזנבלום ז"ל, מגשר על פני המרחק, מוחק בצליליו את פער השנים. יוצר רצף הסטורי וערכי של ערבות יהודית הדדית, של אמונה וחיים, של גורל ויעוד משותפים.
ומילות פיוט "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצא, המיוסר בעינויים פיזיים קשים ונוראים על סירובו להגיע להגמון ולהמיר דתו, ולחנו מרעיד לבבות של יאיר רוזנבלום משמשים בערבוביה עם זכרונות הילדות של המלחמה הנוראה מכולן. המילים והלחן בשותפות מלאה מציפים אותם אחת לאחת. ו"נתנה תוקף קדושת היום" מופר לפתע בקול האזעקה המפתיעה בעיצומו של יום הכיפורים. "וקול דממה דקה ישמע" הנקטע בפתאומיות במוסיקה שקטה ברדיו הממלכתי המלווה בעיניים מודאגות ומבט מרצין של אבא. ו"מלאכים יחפזון" ינועו עם עשרות הגברים היוצאים בחפזון וללא אומר מבית הכנסת העמוס בין תפילת מנחה לתפילת הנעילה.
ו"חיל ורעדה יאחזו" בהשמע סיסמאות הגיוס כפולות המילים ברצף בלתי פוסק. "כי הוא נורא ואיום" עם פניה הנוגות ועיניה הכבויות של גולדה מאיר בהודעה הטלוויזיונית על פרוץ הקרבות. ב"מי יחיה ומי ימות" לקול הבכי של אמא המתבשרת על עוד תלמיד לשעבר שנפל בקרב. ב"מי בקצו ומי לא בקיצו" למול הרשימות הארוכות ושמות הנופלים. ב"ומי באש מי בחרב" למול הפנים הצעירות הניבטות אלינו מהמסגרות השחורות. ו"תזכור כל הנשכחות" בדפי מאות ספרי הזכרון לחללי המלחמה.
מרחק הסטורי לאומי קיצוני מפריד בין ימי מגנצא בהם היינו נתונים לחסדי ההגמון, כעלים נידפים לכל קפריזה של שליט מקומי, חסרי אונים מול מסע צלב רצחני, לימי הדין תשל"ד בהם יצאו בחורינו כחיילי מגן להגנת מדינה יהודית ריבונית, מחרפים נפשם להגנת המולדת, ומכניעים כל אוייב המאיים על נצח ישראל.
אולם ממגנצא לבית השיטה עובר קו ישר ורצוף. מילים ולחן של אמת אחת, של ברית שלא תופר. של כאב ואמונה, חמלה ושכול, תקוה ובטחון. קו מסירות הנפש היהודית. הנכונות להקריב למען הכלל, למען האחרים, למען רעיון ודרך. להקריב חיים למען השקפת חיים. הידיעה שרק מי שמוכן למות למען משהו, יכול בעצם לחיות למען משהו. ברגעיו האחרונים של רבי אמנון ממגנצא בבית הכנסת מול צאן מרעיתו, בנשימת אפם האחרונה של בני בית השיטה בחולות סיני וגבעות הבזלת בגולן, הם ידעו היטב כי אדם "בנפשו יביא לחמו". האמינו עד תום כי "חותם יד כל האדם בו". אמונה שעלתה להם בחייהם שלהם, אבל משמשת להשראה וכוח עבור חייהם של רבים אחרים. עבור חיים של עם, של אומה, של מדינה.
ביום הכיפורים תש"ע, 36 שנים אחרי המלחמה, נזכור את רבי אמנון ממגנצא וסיפורו, ננצור בליבנו את קורבנם של 11 חללי בית השיטה וחבריהם הלוחמים שנפלו במלחמת יום הכיפורים ואת יאיר רוזנבלום שבכשרון נדיר נתן ביטוי לקשר, לגשר, לחיבור האין סופי בין אלה לאלה. כי אמנם אינני יודע האם שר רבי אמנון את הפיוט שחיבר מדם ליבו בבית הכנסת ההומה והדומע במגנצא. אבל אם כן זמזם לו ר' אמנון מנגינה בשארית כוחותיו ל"ונתנה תוקף", יש לי תחושה חזקה שהלחן של יאיר רוזנבלום היה הלחן שבחר.
לפנייה לכתב/ת 
מאיר בן מאיר
בית השיטה
צילום: אפי שריר
מומלצים
