קבוצות התיאטרון על סף קריסה

"במשרד התרבות יצרו טבעת חנק סביב צווארנו", אומרים היום (ג') ל-ynet קבוצות התיאטרון הפועלות בישראל, שרבות מהן עומדות בפני סגירת שערים. אז מה הוביל לקריסתן של הקבוצות הותיקות בזו אחר זו? מדובר בשילוב של היעדר תקנות ברורות לחלוקת הכסף, קיצוצי רוחב לצד הכפלת מספר הקבוצות הניזונות מתקציב שהיקפו לא גדל בהתאם, והוואקום המִנְהלי שנוצר בעקבות פרישתו של ראש מנהל תרבות לגמלאות.

עושה הרושם שלצח גרניט, ראש מנהל תרבות החדש, שעתיד להיכנס לתפקיד כבר השבוע עם יאושר מינויו בממשלת

ישראל, יש לא מעט בעיות לפתור. נושא קבוצות התיאטרון בישראל הוא רק אחד מהן.

"הוקמנו על ידי מנהל התרבות במטרה לחקור ולפתח שפה תיאטרונית חדשה, לפרוץ דרך ולשמש כסמן בעשייה התרבותית הישראלית", אומרים מנהלי הקבוצות, שהחליטו לגבש פורום פעולה להצלתן. "מדינת ישראל הכירה בחשיבות הפעילות הזו שזוכה להצלחה בארץ ובעולם, אבל כרגע בשל מדיניות מבולבלת נוצר פרדוקס שהפך אותנו לגופים חיים-מתים".

אם ב-2006 נהנו מתקציבי התקנה שבע קבוצות, כיום מספר הזכאיות לתמיכה יותר מכפול. אל המועדון היוקרתי הזה הצטרפו לאחרונה גם תיאטרון הנגב, תיאטרון "קרוב" של ניקו ניתאי, תיאטרון "פסיק" וקבוצת מלינקי. חלקם, יש הטוענים, שייכים בכלל לסעיפי תקצוב בתקנות אחרות של המשרד, כיוון שהם פועלים למעשה כתיאטרון קטן.

בפורום מדגישים כי הם מברכים על הצטרפותן של קבוצות חדשות לנוף העשייה התיאטרונית בישראל, אך מתריעים: "ללא הגדלת התקציב הכולל של התקנה - לא נוכל להמשיך לעבוד".

שערים סגורים ב"קליפה"

קליפה. הראשונים שסגרו שערים (צילום: מייקל ניקולאס) 

"במנהל תרבות אומרים לנו כל הזמן לחכות. זו הציפייה שהרגה אותנו", היא אומרת, "מהרגע שמיכה ינון עזב את תפקידו, החליטו במנהל לאשר לקבוצות התיאטרון הקצבה של 50% מהתקציב השנתי. מתוך הסכום הזה קיבלנו עד כה רק 90% מהכסף, ונאמר לנו שעד שהדברים לא יסתדרו במנהל התרבות, לא תתקבל הכרעה בענייננו. אין לנו את הפריבילגיה לחכות עוד".

"העלינו השנה את "קפקא", הפקה בעלות 400 אלף שקל. קיימנו את פסטיבל "קליפה אדומה" שעלותו דומה. זה לא שפעלנו מחוץ לגבולותינו התקציביים, אבל כשאתה יודע שהתקציב שלך הוא 900 אלף שקל, ובמחצית השנייה של השנה מודיעים לך שתקבל 400 אלף שקל, מה אתה אמור לעשות? יש לנו נושים על הגב והזמן אזל. אנחנו לא יכולים לחכות שבמשרד יניעו את שיני הביורוקרטיה".

"אני יודעת שהם עובדים, ואני משערת שבסופו של דבר נקבל את מה שמגיע לנו, אבל לקבוצות בסדר גודל שלנו אין קרדיט בבנק, בטח לא השנה, כשהבנקים לא מוכנים לעשות טובות לאף אחד. אין לנו מאיפה לשלם משכורות או להחזיר חובות. הכסף תקוע בפרוצדורות, וכשהוא יגיע - זה יהיה מאוחר מדי".

"אנחנו סוגרים כדי להתחבא מאלה שרודפים אחרינו. אנחנו חייבים מאות אלפי שקלים ואנשים כועסים ובצדק. הבטיחו לנו הקצבה מוגדלת השנה בגלל שהיקף הפעילות גדל ויצאנו קרחים מפה ומפה. יושבים במנהל אנשים טובים שמנסים לעשות דברים, אבל זה קורה לאט ובינתיים אנחנו לא שורדים".

הרמן, כמו אחרים, מדברת על מנגנון רע לחלוקת הכסף: "במנהל תרבות המציאו מנגנון חניקה שלא מאפשר גדילה. אתה יכול להגיע להיקף פעילות מסוים ואחריו, בגלל הקריטריונים של הקבוצות, אתה נאלץ להצטמצם כי חלוקת אותו התקציב משנה לשנה נעשית על יותר ויותר גופים. יש ניסיון לשנות את זה, אבל בינתיים הכל מתפרק".

דילמה בתיאטרון הירושלמי

גם בקבוצת התיאטרון הירושלמי עומדים בפני הדילמה האם לסגור שערים, או למשוך עד לתום שנת התקציב הנוכחית ולקוות לטוב. אסנת גיספן, מנהלת הקבוצה, מדברת על קיזוז של 230 אלף שקל מהתקציב השנתי. "צפינו שנה משברית בגלל הנסיבות הכלכליות הכלליו,ת אבל לא צפינו שנקוזז בהיקף של 35%", היא אומרת.

הבאים בתור? קבוצת התיאטרון הירושלמי (צילום: סרג' אואקנין)

"קיבלנו השנה 420 אלף שקל מול 660 אלף שקל אשתקד. איך אנחנו אמורים להמשיך ולפעול? דורשים מאתנו הפקות חדשות והרצות, אבל איך אפשר לעמוד בזה עם קיצוצים שכאלה? יש לנו חובות במאות אלפי שקלים. אני, בניגוד לממשלה, לא יכולה לומר לשחקנים ולנותני שירותים שהחלטתי לקזז בדיעבד בתקציבים שלהם".

"משרד התרבות צריך לדאוג להגדלת תקנה 32 לקבוצות, ובמקביל להגביה את תנאי הסף בשביל להיכלל בתקנה. יש לנו בעיה אמיתית של תזרים מזומנים ומצוקה שחייבת לקבל מענה מגבוה. אנחנו מאוד מקווים שראש מנהל תרבות החדש יושיע".

ביד אחת נותנים ובשנייה - ממיתים

גם בתיאטרון "נוצר" נושמים עמוק ומחכים לכניסתו לתפקיד של ראש מנהל תרבות החדש. "זה מעגל קסמים שאנחנו לכודים בו ואין לנו דרך לשבור אותו", אומר גיא כהן. ""נוצר" ספג בשלוש השנים האחרונות פיחות של כ-40% מתקציבו. "פעילות מייצרת הכנסות, אבל בשביל לקיים פעילות צריך תקציב. אחד מניע את השני".

"הקבוצות החדשות נגסו בתקציביהן של הקבוצות הוותיקות. גידול בהיקף הנתמכים חייב לקבל ביטוי בהגדלת התקציב הכולל, אחרת אין לכל התקנה הזו משמעות. כמו שזה נראה היום - ביד אחת נותנים וביד השנייה ממיתים. בסופו של דבר מה שיקרה זה שבלי תמיכה ראויה, סוג היצירה הזו, שמטרתה להוביל וליצור שפות תיאטרוניות חדשות ומשמעותיות, פשוט תיעלם".

כהן נותן כדוגמה את דודי מעיין, מייסד קבוצת התיאטרון בשלומי, שמזה שנים מתגורר בחו"ל. "את קבוצות התיאטרון מובילים אנשים ששינו הלכה למעשה את פני התיאטרון הישראלי, ונתנו לבמה הזו, שהשפיעה משמעותית על המרכז, את נשמתם. האם המדינה בהתנהלותה רוצה לגרום לאנשים נוספים כמו כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, ניקו ניתאי או רותי קנר לעזוב את הארץ כדי להמשיך ולפעול? כולם מחכים לכניסתו של צח גרניט לתפקיד ראש מנהל תרבות. אני מקווה שזו לא עוד בועה שתתפוצץ לנו בפרצוף".

גם בקבוצות האחרות המצב בכי רע; "אנסמבל עתים" ספג גם הוא קיצוץ לא קטן, שמשמעותו דחייתה של הפקה מתוכננת על חייו של בנימין זאב הרצל ל-2010, השכרת אולם הבית למופע מחול מתארח כדי לייצר עוד הכנסות, וצמצום הרצות ההפקה "הדיבוק" שעלויותיה גבוהות.

"על פי הקריטריונים אנחנו מחויבים לעשות יותר הפקות, אבל כשהתקציב מקוצץ אנחנו חייבים להדק חגורה. בעצם מרגילים אותנו לאכול פחות ודורשים שנעשה יותר", אומר ארז חסון, מנכ"ל האנסמבל שתקציבו צומצם מ-900 אלף שקל ל-600 אלף שקל.

"לנו יש את הגב של הקאמרי שזה עוזר במקצת, אבל זו מלחמת הישרדות", הוא מוסיף, "יכול להיות שצריך

לשנות את הקריטריונים, כי כך זה לא יכול להימשך. אני לא מאמין שבמשרד התרבות באמת רוצים לגרום לכלת פרס ישראל להפסיק לעבוד. חייבים להקשיב לנו, ואני מקווה שעכשיו כשסופסוף יש ראש מנהל תרבות - זה אכן יקרה".